שיעור 22, מגילת קהלת, פרק ד, י-יב

י כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָֽאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַֽהֲקִימֽוֹ׃ יא גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃ יב וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַֽעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃

(י) כִּי אִם יִפֹּלוּ – אם יארע חסרון באחת הנפשות הללו, החיונית או הבהמית, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, כי הן עוזרות ומסייעות זו לזו (כי הנפש החיונית מתעוררת לסייע לגוף בעת שיש בו חסרון, וכן להיפך), וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל – אם יש חסרון בנשמה, שתיפול ממדרגתה, וְאֵין שֵׁנִי שיבוא לַהֲקִימוֹ.

(יא) גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם – שתי נפשות שפלות אלו, וְחַם לָהֶם, כי יכולות הן להוציא יחד דברים מהכח אל הפועל, וּלְאֶחָד לבדו, שזו הנשמה, אֵיךְ יֵחָם.

(יב) וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד – וגם אם יהיה מי שיחזק את כח הנשמה האחת, הַשְּׁנַיִם – שתי נפשות אלו, החיונית והבהמית, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ. וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק – וכל שכן כאשר התחילו שתי הנפשות הללו למשוך אחריהן גם את הנשמה, ונעשו כחבל חזק בן שלשה חוטים, ללכת אחרי התאוות הגשמיות, שקשה לחזור ולנתקם זה מזה.