שיעור 250, ספר ירמיהו, פרק מז, ד-ז

ד עַל־הַיּ֗וֹם הַבָּא֙ לִשְׁד֣וֹד אֶת־כָּל־פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהַכְרִ֤ית לְצֹר֙ וּלְצִיד֔וֹן כֹּ֖ל שָׂרִ֣יד עֹזֵ֑ר כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד יְהוָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים שְׁאֵרִ֖ית אִ֥י כַפְתּֽוֹר׃ ה בָּ֤אָה קָרְחָה֙ אֶל־עַזָּ֔ה נִדְמְתָ֥ה אַשְׁקְל֖וֹן שְׁאֵרִ֣ית עִמְקָ֑ם עַד־מָתַ֖י תִּתְגּוֹדָֽדִי׃ ו ה֗וֹי חֶ֚רֶב לַֽיהוָ֔ה עַד־אָ֖נָה לֹ֣א תִשְׁקֹ֑טִי הֵאָֽסְפִי֙ אֶל־תַּעְרֵ֔ךְ הֵרָֽגְעִ֖י וָדֹֽמִּי׃ ז אֵ֣יךְ תִּשְׁקֹ֔טִי וַֽיהוָ֖ה צִוָּה־לָ֑הּ אֶֽל־אַשְׁקְל֛וֹן וְאֶל־ח֥וֹף הַיָּ֖ם שָׁ֥ם יְעָדָֽהּ׃

֍֍ ֍

(ד) ואין נבואה זו על החורבן הקטן שיעשה פרעה בעזה, אלא עַל הַיּוֹם הַבָּא – על המלחמה העתידית, שבא יבוא נבוכדנצר לִשְׁדוֹד אֶת כָּל ארץ פְּלִשְׁתִּים, והטעם שישדדם הוא כדי לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר – כדי שלא ישאר מי שיעזור לצור וצידון, שהיו במלחמה עם נבוכדנצר, והיה בכך עונש הבא בהשגחה פרטית מה', כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת פְּלִשְׁתִּים, שהם שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר – אחים של העם כפתור.

(ה) בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה – העיר עזה, שכבר 'נקרחה' פעם אחת בימי פרעה, תתקרח שוב וימרטו שארית שערותיה על ידי נבוכדנצר, נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם – העיר אשקלון, שכבר נשדדה פעם אחת, תידום כעת לגמרי, וגם העמק שנשאר מהחורבן הקודם ייחרב עתה לגמרי, עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי, כלומר, מלבד ה'קרחה' שבאה מהאויב החיצוני, תתגודדו גם אתם למרוט שערותיכם לאות צער, אם כן עד מתי יהיה הדבר.

(ו) וממשיך וקורא, הוֹי, חֶרֶב לַה', שבאה על הפלשתים כבר פעמיים, עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי, הֵאָסְפִי אֶל תַּעְרֵךְ, וגם אם לא תחזרי לתערך לגמרי באופן שלא ייהרגו בני אדם כלל, לכל הפחות הֵרָגְעִי מעט וָדֹמִּי, שלא ייהרגו בני אדם כל הזמן.

(ז) ועל כך משיב הנביא, אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי, חרב ה', וַה' צִוָּה לָהּ את החרבת הממלכות, וגם בדרך הטבע לא תשקוט, מפני שאֶל אַשְׁקְלוֹן וְאֶל חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ – יעד ומטרת החרב הם אשקלון וחוף הים, להכרית את כל העוזרים והמסייעים לצור.