הגמרא דנה בענין עד או דיין שהתיר אשה להנשא: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אותו עד או חכם שעסק בהיתרה של אשה זו להנשא, שהתבאר דינו שאסור לו לישאנה, ועבר וכָּנַס, מַהוּ שֶׁיּוֹצִיא – האם חייב הוא לגרשה, או שרשאי הוא לקיימה. וְאַסְּקִינָא מִשְּׁמֵיהּ – והסיקה הגמרא משמו דְּרַב אַשִּׁי, שאם כָּנַס, אֵינוֹ מוֹצִיא, והטעם לכך, דְּבִרְנָנָה לֹא מַפְּקִינָן – כיון שמחמת קול רינון וחשד בלבד, שיסברו בני אדם שהתירה כדי לישאנה, אין מוציאים אשה מבעלה.
שנינו במשנה, 'וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶן נָשִׁים וּמֵתוּ, מותרות לינשא להן'. מדייקת הגמרא, רק אם מֵתוּ הנשים, אִין – מותר לאותם אנשים לישא את האשה שהתירו, כיון שאין בכך כל חשד, ומשמע מכך, אבל אם נִתְגָּרְשׁוּ אותן נשים, לֹא – אסורים לישא אותן, כיון שיחשדו בני אדם שאותו עד או דיין התיר את האשה כדי לישאנה, ומחמת כן גירש את אשתו הראשונה. תמהה על כך הגמרא, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, אֲפִלּוּ נִתְגָּרְשׁוּ נשותיהן של אותם עדים או דיינים, מֻתָּרוֹת אותן נשים שהתירו לִינָּשֵׂא לָהֶן, והיינו שלא כמשמעות משנתנו.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין משמעות משנתנו לבין הברייתא, הָא – האמור בברייתא, שאפילו אם גירש אותו אדם את אשתו מותר לו לישא את האשה שהתיר, היינו באופן דְּהָוֵי קְטָטָה – שהיתה ביניהם קטטה קודם לכן, קודם שנתן דעתו על אשה זו, ואם כן אין הגירושין מחמתה. והָא – ואילו משמעות משנתנו, שאם גירש את אשתו אסור לו לישא את האשה שהתיר, היינו באופן דְּלֹא הֲוֵי קְטָטָה ביניהם קודם לכן, וניכר הדבר שגירש את אשתו מחמת שנתן עיניו באותה אשה שהתיר, ולכן אסור לו לישא אותה.
תירוץ נוסף: וְאִיבָּעֵית אֵימָא – אם תרצה אתרץ לך באופן אחר, הָא וְהָא – גם במשנתנו וגם בברייתא מדובר באופן דְּלֹא הֲוֵי קְטָטָה קודם לכן, והָא – מה שדייקנו ממשנתנו שאם התגרשו אסור לו לישא את אותה אשה, היינו באופן דְּאַרְגִּיל הוּא – שהוא התחיל בקטטה ורצה לגרשה, וניכר שעשה כן מחמת אותה אשה, ולכן אסור לו לישאנה, והָא – המבואר בברייתא שגם אם גירש את אשתו רשאי לישא את האשה שהתיר, היינו באופן דְּאַרְגִּילָה הִיא – שהיא התחילה בקטטה ומחמת כן התגרשו, וניכר שלא מחמת אותה אשה גירש את אשתו, אלא מחמת שהתקוטטה עימו.
שנינו במשנה, 'וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶן וְלַאֲחֵיהֶן'. מוסיפה הגמרא, וְכָל שֶׁכֵּן שמותרות אותן נשים לַאֲבִיהֶן של העדים או הדיינים, והטעם שאין חוששים שאותו עד או דיין שהתירה, ליבו גס בה ויבוא לחטוא עמה, מאחר ותהיה מצויה לו בבית אביו, מִשּׁוּם דְּבָזִיז מִינֵּיהּ, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מִתְבַּיֵּשׁ מִינֵּיהּ – הבן מתבייש מאביו, ולא יבוא לחטוא עם אשת אביו.
מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה דין זה שבמשנתנו, המתיר את אותה אשה לבניו ואחיו של אותו עד או דיין, אף שאנו חושדים בו שנתן בה עיניו, מֵהָא דְּתַנְיָא – מדין זה ששנינו בברייתא, הַנִּטְעָן מִן הָאִשָּׁה – אדם שיצא עליו קול חשד שחטא עם אשה מסוימת, אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְבִתָּהּ וּבַאֲחוֹתָהּ – אסור לו לישא את אמה או בתה או אחותה של אותה אשה, כיון שאם ישא אחת מהן יהיה מצוי באותו בית עם האשה שהוא חשוד עליה, ויש חשש שיבוא לחטוא עמה, על אף שהיא אסורה עליו כעת באיסור כרת [או מחמת איסור אשה וביתה, או מחמת איסור שתי אחיות], ומדוע כאן לא אסרו על אשה זו, שהותרה על ידי עד או דיין אלו, להנשא לבנו או אחיו או אביו של המתיר.
מתרצת הגמרא, נָשֵׁי לְגַבֵּי נָשֵׁי שְׁכִיחָן דְּאַזְלָן – מצוי הדבר שנשים הולכות לקרובותיהן, ולכן אם ישא את אחת מקרובותיה של הנטענת, מצוי שתבוא גם הנטענת עצמה לביתו, ועשוי לחטוא עמה, אבל גַּבְרֵי לְגַבֵּי גַּבְרֵי לֹא שְׁכִיחֵי דְּאַזְלֵי – אין הדבר מצוי שאנשים באים לבית קרוביהם, ולכן גם אם ישא אחד מקרוביו את אותה אשה, אין מצוי שאותו עד או דיין יבוא לבית קרובו, ואין חשש שיחטא עמה.
תירוץ נוסף, אִי נַמֵּי – עוד יש לתרץ, נָשֵׁי – נשים, הקרובות זו לזו, דְּלֹא אֲסִירָא שְׁכִיבָתָן אַהֲדָדֵי – שאין שכיבת אחותה או אמה עם בעלה אוסרת אותה על בעלה [כפי שהתבאר לעיל, שלעולם אין אשתו של אדם נאסרת עליו, גם אם בא על אחת מקרובותיה האסורות עליו באיסור כרת], לֹא קָפְדָן אַהֲדָדֵי – אינן מקפידות כל כך על זנות זו, וגם אם תדע שקרובתה זינתה עם בעלה לא תאמר כלום, ולכן יש חשש לזנות זו, אבל גַּבְרֵי, דַּאֲסִירָא שְׁכִיבָתָן אַהֲדָדֵי – שאם אדם אחר יזנה עם אשתו תיאסר עליו אשתו ויצטרך לגרשה, קָפְדֵי אַהֲדָדֵי – מקפידים הם זה על זה, ואין אחד מהם עשוי לזנות עם אותה אשה הנשואה לקרובו, ולכן לא אסרוה על קרוביו.
סליק פירקא
