שיעור 298, ספר תהילים, פרק סח, א-ד

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ לְדָוִ֗ד מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר׃

(ב) יָק֣וּם אֱ֭לֹהִים יָפ֣וּצוּ אֽוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו׃

(ג) כְּהִנְדֹּ֥ף עָשָׁ֗ן תִּ֫נְדֹּ֥ף כְּהִמֵּ֣ס דּ֭וֹנַג מִפְּנֵי־אֵ֑שׁ יֹֽאבְד֥וּ רְ֝שָׁעִ֗ים מִפְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

(ד) וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַֽ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱלֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה׃

פרק סח

מזמור זה התייסד על מלחמות רבות שהיו לדוד המלך עם מואב, פלשתים, ארם צובה, ארם דמשק ואדום, ומלחמות אלו היו בעבר הירדן המזרחי, סמוך להר בשן ושאר ההרים הרמים שהיו שם, ובעת המלחמה העפילו האויבים לעלות לראשי ההרים, ושם נפלו. וכיון שבמקומות אלו כבר הופיע ה' בימי קדם באותות ובמופתים, במתן תורה ובזמן מלחמת האמוריים, השתמש המשורר במליצות המשלבות את העבר וההוה יחד, ומתאר בלשונו את ניסי העבר כאילו הם עדיין קיימים באותם מקומות, וחסדי ה' נמשכים שם לעשות ניסים גם בהוה, והשיר עצמו מחולק לארבעה חלקים, השלשה הראשונים מסתיימים במילה 'סלה', והרביעי הוא עד סיום המזמור:

(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, מִזְמוֹר שִׁיר.

(ב) כאשר יָקוּם אֱלֹהִים להושיע את עמו, יָפוּצוּ (-יתפזרו) אוֹיְבָיו, שהם המתקרבים להלחם בפועל, וְיָנוּסוּ (-יברחו) מְשַׂנְאָיו, שהם הנוטרים איבה בליבם, מִפָּנָיו, וכפי שנאמר בזמן משה רבינו במדבר, "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י' ל"ה).

(ג) והנה בשעה שנסע הארון לפני ישראל במדבר היה הולך לפניו עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה, ועל כך אומר שגם עתה ינהיג ה' את ישראל בהנהגה זו, ועמוד הענן יהפוך לגויים לעמוד עשן המכלה את העינים, ולכן כְּהִנְדֹּף עָשָׁן – כמו העשן המתפזר ברוח כך תִּנְדֹּף לכלות את עיני האויבים. וכן עמוד האש יעשה בהם מלחמה, כי כְּהִמֵּס דּוֹנַג (-שעוה) מִפְּנֵי אֵשׁ, כך יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים.

(ד) אמנם, רק לרשעים תהיה התגלות השכינה לעשן מכאיב ולאש שורפת, אבל אצל הצדיקים יהיה הדבר לענן ונוגה, אור ושמחה, וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ, יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים, וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה – על ידי השמחה הפנימית יתעורר להם ששון חיצוני, בראותם כי ה' עמהם.