שיעור 324, ספר תהילים, פרק עא, כ-כד

(כ) אֲשֶׁ֤ר הִרְאִיתַ֨נִי ׀ צָר֥וֹת רַבּ֗וֹת וְרָ֫ע֥וֹת תָּשׁ֥וּב תְּחַיֵּ֑נִי וּֽמִתְּהֹמ֥וֹת הָ֝אָ֗רֶץ תָּשׁ֥וּב תַּֽעֲלֵֽנִי׃

(כא) תֶּ֤רֶב ׀ גְּֽדֻלָּתִ֗י וְתִסֹּ֥ב תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃

(כב) גַּם־אֲנִ֤י ׀ אֽוֹדְךָ֣ בִכְלִי־נֶבֶל֮ אֲמִתְּךָ֪ אֱלֹ֫הָ֥י אֲזַמְּרָ֣ה לְךָ֣ בְכִנּ֑וֹר קְ֝ד֗וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃

(כג) תְּרַנֵּ֣נָּה שְׂ֭פָתַי כִּ֣י אֲזַמְּרָה־לָּ֑ךְ וְ֝נַפְשִׁ֗י אֲשֶׁ֣ר פָּדִֽיתָ׃

(כד) גַּם־לְשׁוֹנִ֗י כָּל־הַ֭יּוֹם תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקָתֶ֑ךָ כִּי־בֹ֥שׁוּ כִֽי־חָ֝פְר֗וּ מְבַקְשֵׁ֥י רָֽעָתִֽי׃

(כ) והראיה לכך היא ממני עצמי, אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת, וצרות ורעות אלו, שמטבען מובילות את האדם אל המוות והאבדון, היו אצלי בהיפך, כי הן עצמן היו הסיבה לכך שתָּשׁוּב תְּחַיֵּנִי. וכן דרך עלייתי לגדולה היתה בהיפך מדרך הטבע, וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ, שלשם הגעתי בתחילה, והם היפך הגדולה והחשיבות, דוקא משם תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי לכבוד ולתפארת.

(כא) כי מהתהום שהייתי בו בתחילה, תֶּרֶב – התרבתה גְּדֻלָּתִי, וְתִסֹּב – והשפלות שהייתי בה בתחילה היא הסיבה לכך שתְּנַחֲמֵנִי.

(כב) גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל, אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי – על הטובות שעשית לי בעבור שאתה אלוהי, המשגיח עלי בהשגחה פרטית, אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר לשבחך בשבחים הכלליים שיש בך מצד שאתה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

(כג) ויחד עם הנבל והכינור תְּרַנֵּנָּה גם שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, אך לא יהיה זה רינון רק בשפתיים, והיינו בכוחות הגוף, אלא וְנַפְשִׁי הפנימית אֲשֶׁר פָּדִיתָ, גם היא תרנן לך.

(כד) גַּם לְשׁוֹנִי, המרמזת על ההגיון הפנימי של הדיבור, הבא מכח הנפש האלהית, כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה (-תעיין ותתבונן ב)צִדְקָתֶךָ, כִּי בֹשׁוּ מעצמם, כִי חָפְרוּ מאחרים, מְבַקְשֵׁי רָעָתִי, והיה זה על ידי ניסיך הרבים עימי.