שיעור 38, מגילת קהלת, פרק ט, א-ז

פרק ט א כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַֽחֲכָמִ֛ים וַעֲבָֽדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָֽאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֨עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ ב הַכֹּ֞ל כַּֽאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָֽרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַ֨זֹּבֵ֔חַ וְלַֽאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ ג זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָֽלֵא־רָ֨ע וְהֽוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַֽחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ ד כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כָּל־הַֽחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָֽאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ ה כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יֽוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יֽוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ ו גַּ֣ם אַֽהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ז לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשְׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃

פרק ט

(א) עתה מבאר את התשובה שהשיג לשאלה שהובאה לעיל (פרק ח' פסוק י"ד), מדוע מזדמן לצדיק לעשות מעשה שנראה כעבירה, ומזדמנת לרשע עשיית מצוה, כִּי אֶת כָּל זֶה נָתַתִּי אֶל לִבִּי, וְלָבוּר (-ולברר) אֶת כָּל זֶה, והתשובה שהשיג היא, אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם – היצר הרע שהוא כעבד לצדיק, בְּיַד הָאֱלֹהִים, והמעשים שעשו ונראים כעבירות, לא נעשו בבחירתם, אלא מיד ה' היתה זאת להם, גַּם אַהֲבָה, כגון יהודה ותמר, ודוד ובת שבע, גַם שִׂנְאָה, כמו שנאת השבטים ליוסף, אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם – לא היה הדבר בידיעתם וברצונם, אלא הַכֹּל הוכן ונגזר לִפְנֵיהֶם.

(ב) והטעם שיש רשעים המקיימים מצוות מסוימות, כי הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – כל המעשים הטובים שעושה הרשע, אינם בבחירתו, אלא בגלל 'הכל', והוא אדם הראשון, שכל הנשמות היו תלויות וכלולות בו, וכאשר חטא ועירב את הטוב ברע, גרם לכך שיהיו ניצוצות קדושה גם אצל הרשעים, והוא הגורם להם לפעמים לעשות מעשים טובים, אך כיון שלא נעשה הדבר ברצונם אין זו נחשבת למצוה, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, כי כשם שאצל הצדיק יכול להיות שיהיו ניצוצות מכוחות הטומאה, כך קורה לרשע שיהיה לו ניצוץ של קדושה, הגורם לו לעשות טוב. לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר – למשה רבינו, שהיה מכונה 'טוב', והיה גופו טהור לגמרי מעכירות החומר, כי לא אכל ארבעים יום, ועם כל זה בא לכלל כעס ומחמת כן בא לכלל טעות, עד שעשה דבר שלפי דרגתו העליונה נחשב לחטא שמחמתו נגזר עליו שלא להכנס לארץ ישראל, בדומה לעונש שקיבלו המרגלים, וְלַטָּמֵא – למרגלים הרשעים, שמחמת מעשיהם הרעים נגזר עליהם שלא להכנס לארץ ישראל. וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ – הם קין והבל, והבל נקרא 'זובח' כיון שהקריב מבכורות צאנו, וקין נקרא 'אשר איננו זובח', כי לא הביא קרבנו כראוי, שבסיבתם נגזרה המיתה על כל בני האדם (כי מצד חטא אדם הראשון עדיין לא היה מוכרח המוות להיות בכל בני האדם, וקין והבל במעשיהם גרמו לכך שיהיה המוות דבר הכרחי בכל אדם כדי שיגיע לבסוף אל תיקונו), ולכן המוות שוה בכל, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, שהכל מתים לבסוף, ואף משה רבינו המכונה 'טוב' בכלל זה. הַנִּשְׁבָּע, והוא צדקיהו מלך יהודה שנשבע לנבוכדנצר, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זה שמשון, שנאמר בו (שופטים ט"ו י"ב) "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי", הרי שהיתה שבועה חמורה בעיניו, ושניהם מתו בניקור עיניים.

(ג) ולאחר שביאר את הטעם לכך שלפעמים מזדמן חטא לצדיקים ומזדמנת מצוה לרשעים, אומר כי זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כי דבר זה גורם לאנשים לטעות ולנטות מדרך הטוב, כִּי רואים הם שמִקְרֶה אֶחָד קורה לַכֹּל, וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע, וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם – כיון שרוצים הם להתענג בעולם הזה, לבם מלא הוללות, לומר שכדאי ליהנות בעולם הזה, וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים – כיון שהאחרית של כל אדם היא להיות בין המתים, ואינם מאמינים שהנפש נשארת קיימת לאחר מיתת הגוף.

(ד) ואותם אנשים תמהים ואומרים, כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן – וכי יש אדם שיכול להיות בטוח שאחרי מותו יבחר להיות מחובר אל החיים הנצחיים, בדומה למלאכים, וזהו דבר שלא יתכן בעיניהם, ולכן הם אומרים, כִּי לְכֶלֶב חַי, הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.

(ה) כִּי הַחַיִּים – הצדיקים הנקראים חיים, יוֹדְעִים וזוכרים כל ימיהם שֶׁיָּמֻתוּ, וכיון שהם זוכרים תמיד את יום המיתה, אינם חוטאים, וְהַמֵּתִים – ואילו הרשעים הנקראים בחייהם מתים, אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, כי אינם מעלים את זכרון יום המוות על דעתם כלל, וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר – הם חושבים שמלבד השכר שיש בעולם הזה אין להם עוד שכר לאחר המיתה, כִּי במחשבתם כבר נִשְׁכַּח זִכְרָם, ולכן רוצים הם לכל הפחות ליהנות בעולם הזה.

(ו) ולפי טעותם שאין לאחר המיתה כלום, גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה (-תאבד לאחר המיתה), וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, ומחשבה זו גורמת לעצבות גדולה לאדם, כי לפי זה הוא גרוע מכל בעלי החיים, כי אין לו שום תועלת בכל מעשיו בעולם הזה.

(ז) ואומר כנגד חושבי מחשבות אלו, הגורמים לעצבות, אל תחשוב כמחשבותיהם המוטעות, אלא לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, לחמה של תורה, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, אלו סודות התורה ופלפוליה, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ – כי כבר בתחילת הבריאה רצה ה' את מעשי בני האדם, ונחת רוח לפניו שבני האדם בוחרים בטוב ועושים את רצונו, ובודאי יהיה לך שכר טוב לעתיד לבוא, וכבר עכשיו ראוי לך לשמוח על כך.