שיעור 402, ספר תהילים, פרק פה, א-ג

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃

(ב) רָצִ֣יתָ יְהוָ֣ה אַרְצֶ֑ךָ שַׁ֝֗בְתָּ שְׁבִ֣ית יַֽעֲקֹֽב׃

(ג) נָ֭שָׂאתָ עֲו֣͏ֹן עַמֶּ֑ךָ כִּסִּ֖יתָ כָל־חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה׃

פרק פה

מזמור זה נאמר בזמן שעלו עזרא ונחמיה מהגולה, והתחילו לבנות את בית המקדש שנית, והתפללו שתהיה זו גאולה נצחית, ומביא מה שהשיב להם ה' על כך:

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.

(ב) הנה בעת הגאולה השניה, כשעלו ישראל מבבל, התרצה ה' לעמו בשלשה דברים, התרצה לארצו החריבה, התרצה לעמו הגולים, והתרצה למחול על עוונותיהם, אך המשורר מזכיר עתה שבשלשת הדברים הללו היה חסרון מסוים המוכיח שעדיין אין זו הגאולה השלימה, ומתפלל על כך שישתנה הדבר ותהיה עתה הגאולה השלימה, רָצִיתָ יְיָ אַרְצֶךָ, אך ריצוי זה היה מכח שם הוי"ה המורה על הרחמים, שריחם ה' על ארצו השוממה והחריבה, ונראה מכך שמידת הדין, הרמוזה בשם אלוהים, לא הסכימה לכך, ואם כן יתכן שלאחר זמן יסורו הרחמים וישוב הקצף לקטרג עליהם ויגלו פעם שניה, אך אם היה הריצוי גם במידת הדין, היה זה ריצוי עולמי ונצחי. שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב, כלומר, אף שהשבת את העם מהגלות, אך עדיין הם מכונים 'שבית יעקב', כלומר, עדיין הם שבויים במקצת, כי היו תחת שלטונם של מלכי פרס, ורק בהסכמתם יכלו ישראל לבנות את בית המקדש, וגם זה סימן לכך שאין זו הגאולה השלימה והנצחית (והכתיב הוא 'שבות יעקב', שהיתה השיבה מהגלות על ידי השתדלות ובדרכי הטבע, ואילו הגאולה השלימה צריכה להיות ביד ה' לבדו, באותות ובמופתים).

(ג) נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן עַמֶּךָ, ולשון 'נשיאת עוון' מורה על כך שהעוון, שהוא המזיד, נמצא עדיין במציאות, אלא שה' נושא וסובל אותו, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם, ולשון זו מורה על כך שהחטא, שהוא השוגג, רק מכוסה מהעין, אך לא התבטל לגמרי, ואילו בגאולה השלימה יעביר ה' את העוונות והחטאים לגמרי, שלא יהיה להם קיום במציאות כלל, ומשלשת הדברים הללו יש להבין שעדיין לא הגיעה הגאולה השלימה, סֶלָה – סיום הענין.