שיעור 414, ספר תהילים, פרק פח, א-ד

(א) שִׁ֥יר מִזְמ֗וֹר לִבְנֵ֫י קֹ֥רַח לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־מָֽחֲלַ֣ת לְעַנּ֑וֹת מַ֝שְׂכִּ֗יל לְהֵימָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי׃

(ב) יְ֭הוָה אֱלֹהֵ֣י יְשֽׁוּעָתִ֑י יוֹם־צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ׃

(ג) תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּֽה־אָ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי׃

(ד) כִּֽי־שָׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְחַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ׃

פרק פח

מזמור זה הוא משל על חולה המתיאש מחמת מחלתו, וכיון שאין במזמור זה תנחומים כלל אומר בתחילה 'לענות', כלומר התייסד המזמור לצעוק ולהרים קול מחמת הצרות. והנמשל הוא לעם ישראל בכללותו, בזמן הגלות, שהוא כחולה במחלה אנושה:

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח, לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת, לְעַנּוֹת – להרים קול צעקה מתוך יסורים וצער של המחלה, מַשְׂכִּיל – יש למתבונן במשל דברי שכל וחכמה על מחלת האומה ומכאוביה, שהם הנמשל בענין זה, לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי.

(ב) יְיָ אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי, יוֹם אשר בו צָעַקְתִּי, הרי גם בַלַּיְלָה הוא נֶגְדֶּךָ, כלומר, רק אצל בני האדם הנמצאים תחת שלטון הזמן יש חלוקה של עבר ועתיד, אך ה' הוא מעל הזמן, ולכן גם יום העבר שבו צעקתי אליו, בלילה שאחריו הוא עדיין כעומד לנגדו, כי אצל ה' הכל קיים כְּהֹוֶה, ללא חלוקה של עבר ועתיד.

(ג) ולכן אבקש, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, ומתאר במליצתו את התפילה כדבר בעל קיום עצמי העולה לשמים ובא לפני ה', ואף שלשון 'תפילה' נאמרת על התפשטות הנפש מצרכי הגוף והידבקותה בה', אך באותו זמן שה' שומע את התפילה, הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי, והיינו לבכיית הגוף וקינתו על צרותיו הגשמיות.

(ד) כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי, כי כל ימי חיי היו רק רעות, שמהם כביכול שבעתי, וְחַיַּי עתה לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ.