שיעור 490, ספר תהילים, פרק קג, יב-טז
(יב) כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב הִֽרְחִ֥יק מִ֝מֶּ֗נּוּ אֶת־פְּשָׁעֵֽינוּ׃
(יג) כְּרַחֵ֣ם אָ֭ב עַל־בָּנִ֑ים רִחַ֥ם יְ֝הוָ֗ה עַל־יְרֵאָֽיו׃
(יד) כִּי־ה֭וּא יָדַ֣ע יִצְרֵ֑נוּ זָ֝כ֗וּר כִּֽי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ׃
(טו) אֱ֭נוֹשׁ כֶּֽחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃
(טז) כִּ֤י ר֣וּחַ עָֽבְרָה־בּ֣וֹ וְאֵינֶ֑נּוּ וְלֹֽא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקוֹמֽוֹ׃
(יב) ומבאר את מידת החנינה שנוהג בה ה', כי הנה תנועת השמש לעומת כדור הארץ נראית בשתי דרכים, האחת תנועה יומית ממזרח למערב (ובזה נכון לומר כרחוק מערב ממזרח, שהמזרח הוא העיקר, שממנו זורחת השמש, אל המערב שאליו היא שוקעת), ואחת תנועה שנתית, ממערב למזרח, ועל כך אומר, כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב – כמו המרחק שיש לצד המזרח מן המערב, כלומר, המרחק של השמש בהיותה במערב עד שתחזור בהילוכה אל המזרח (כי בהילוך שנתי זה המערב הוא העיקר, שממנו היא יוצאת והולכת אל המזרח), שזהו מרחק זמן של שנה שלימה, כך הִרְחִיק מִמֶּנּוּ (-מאיתנו) אֶת פְּשָׁעֵינוּ.
(יג) ואומר כנגד מידת הרחמים, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, שהאב מרחם על בניו מצד קורבתו אליהם, ומצד שהוא מכיר את טבעיהם ודן אותם לכף זכות, כך רִחַם יְיָ עַל יְרֵאָיו, כיון שיש לו קורבה אליהם מצד שנפשם היא חלק אלוה ממעל, וכיון שהוא יודע שהגוף וטבעיו מעכבים את הנפש מללכת בדרכי ה' כראוי.
(יד) כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, שהיצר הרע מניע את הנפש בהיפך מדרכי ה', זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ, וזהו משל לכבידות הנפש בעשיית המצוות, כי הגוף הבא מעפר מכביד עליה, והחומריות העכורה מעכבת אותה מעשיית המצוות כראוי, בחשק ובמהירות.
(טו) ובנוסף לכך ישקיף ה' על כך שאֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר המתייבש לפני כל עשבי השדה, כן הם יָמָיו, כי חייו קצרים מלהשיג בהם את השלימות הרצויה, וגם בעודו חי, כְּצִיץ הַשָּׂדֶה שאין בו ממשות, כֵּן יָצִיץ, כי גם בעוד האדם חי רוב ענייניו הבל ותוהו.
(טז) וכנגד מה שאמר "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו" מוסיף ואומר, כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, וכשם שהרוח מייבשת במהירות את החציר, כך ימי האדם חולפים במהירות, וכנגד מה שאמר "כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" מוסיף, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ, כי ציץ השדה הוא כאין ממש, ולכן לאחר שנבל ונתלש אי אפשר אפילו להכיר את מקומו (בשונה מהחציר, שגם לאחר שנתלש יש בו ממש), וכך חיי האדם אין בהם ממשות כלל.
