שיעור 647, ספר תהילים, פרק קמג, א-ג

(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְהוָ֤ה ׀ שְׁמַ֬ע תְּפִלָּתִ֗י הַֽאֲזִ֥ינָה אֶל־תַּֽחֲנוּנַ֑י בֶּאֱמֻנָֽתְךָ֥ עֲ֝נֵ֗נִי בְּצִדְקָתֶֽךָ׃

(ב) וְאַל־תָּב֣וֹא בְ֭מִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־יִצְדַּ֖ק לְפָנֶ֣יךָ כָל־חָֽי׃

(ג) כִּ֥י רָ֘דַ֤ף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֗י דִּכָּ֣א לָ֭אָרֶץ חַיָּתִ֑י הֽוֹשִׁבַ֥נִי בְ֝מַֽחֲשַׁכִּ֗ים כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃

פרק קמג

מזמור זה גם כן התייסד בזמן שהתחבא דוד במערה מפני רודפיו:

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד, יְיָ, שְׁמַע את תְּפִלָּתִי הקבועה, שזו התפילה הסדורה על כל צרכי בני האדם בעולם (כעין מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה את ברכות תפילת שמונה עשרה, שמסדרים בתחילה ובסוף את שבחי ה', ובאמצע מבקשים על כל צרכי בני אדם), הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי הפרטיים שאני מבקש על עצמי לאחר סיום התפילה. וכנגד התפילה עצמה אומר, בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי, כי מה שנותן ה' את צרכי בני האדם זהו מצד מידת האמת והאמונה, שכיון שברא את בני האדם הרי זה כאילו התחייב לתת להם את צרכיהם, והוא נאמן לקיים את חוקי הטבע שיסד בעת בריאת העולם, שמכוחם מוצאים בני האדם את צרכיהם, אך כלפי התחנונים הפרטיים שמבקש, אומר עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ, כי דברים אלו יעשה ה' מצד מידת הצדקה העליונה, לנהוג במידותיו, רחום וחנון וכדומה, שמכוחם יתן לאדם יותר מכפי הראוי לו לפי מעשיו.

(ב) וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, לשפוט אם אכן אני ראוי לקבל את הדברים שאבקש, כִּי אם תעשה כן, הרי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי, שהרי בעת המשפט ישוו את מעשי האדם לעומת גדולת הבורא, שהיא ללא תכלית, ואין שום אדם היכול לעבוד את ה' כפי שראוי לו מצד גדולתו.

(ג) ולאחר הקדמה זו מבאר את תפילתו, על הנפש ועל הגוף, כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי, בכך שמחמת רדיפתו ביקש לגרום לו לחטוא ולגרשו מנחלת ה', דִּכָּא – השפיל עד לָאָרֶץ את חַיָּתִי – חיי הגוף הגשמיים, כי הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים – במערה החשוכה כְּמֵתֵי עוֹלָם הקבורים בבור.