שיעור 658, ספר תהילים, פרק קמו, א-ד

(א) הַֽלְלוּ־יָ֡הּ הַֽלְלִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהוָֽה׃

(ב) אֲהַֽלְלָ֣ה יְהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃

(ג) אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה׃

(ד) תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָֽבְד֥וּ עֶשְׁתֹּֽנֹתָֽיו׃

פרק קמו

לאחר שהילל את ה' על הטובות הכוללים את כל הבריות, מצוה על נפשו להלל את ה' באופן מיוחד על הטובות הפרטיות שעשה עמה ה':

(א) הַלְלוּ יָהּ, מלבד ההילול הכללי שכל הברואים מהללים את ה', הַלְלִי נַפְשִׁי באופן מיוחד אֶת יְיָ.

(ב) אֲהַלְלָה יְיָ בְּחַיָּי – על החיים עצמם שנתן לי, המתייחסים לשם הוי"ה, ששם זה מקיים את הבריאה בכללותה, ואֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי, המשגיח עלי בפרטות מחמת השייכות שיש לי עימו, בְּעוֹדִי – על ה'עוד' והיתרון שנתן לי בנתינה פרטית מלבד מתנת החיים עצמם, וה'זמר' גדול מה'הילול', כי צריך האדם להודות ביותר על מה שמקבל בהשגחה מיוחדת.

(ג) אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, הגם שטבע הנדיב להיטיב, ורצונו בכך, מכל מקום אין לבטוח בו מחמת שני טעמים, בְּבֶן אָדָם – מצד שהוא אדם, שאין הכח והיכולת באים מעצמותו, ולכן יש זמנים שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה (-אפשרות להושיע).

(ד) וטעם נוסף, שהרי הנדיב עצמו אינו בטוח בחייו, ויתכן שתֵּצֵא רוּחוֹ, ואז יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, והלא בַּיּוֹם הַהוּא של המיתה אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו – מחשבותיו, וראוי לאדם לבטוח בדבר שיש לו קיום, ולא בדבר העשוי להיפסק.