[בגמרא הובא כאן שגם בקדושין דרבנן, כגון קידושי קטנה או קדושי חרש, יורש הבעל את אשתו. ואף שמהתורה אביה יורשה, הפקר בית דין הפקר. וביארה הגמרא שם את המקור לדין זה]. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִין שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא י ז-ח) 'וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה'. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד את הדין של הפקר בית דין הפקר, שנאמר (יהושע יט נא) 'אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וְגוֹ', ולכאורה קשה, וְכִי מָה עִנְיַן 'רָאשִׁים' אֵצֶל 'אָבוֹת', ומדוע ראשי השבטים מכונים כאן 'ראשי האבות', אלא כדי לוֹמַר לְךָ, מָה [-כשם ש]אָבוֹת מַנְחִילִין לְכָל מִי שֶׁיִּרְצוּ מבניהם, אַף רָאשִׁים – ראשי העם, והיינו בית דין, מַנְחִילִין לְכָל מִי שֶׁיִּרְצוּ.
שנינו במשנה, 'וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה'. מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא הולד מִשֵּׁנִי הֲוֵי מַמְזֵר, כיון שהיא נשואה לראשון, אֶלָּא הולד מֵרִאשׁוֹן אַמַּאי – מדוע הוא ממזר, והרי אִשְׁתּוֹ של ראשון הִיא, וְיִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא – הולד הוא ישראל כשר לכל דבר, ואף שקנסוה חכמים, מכל מקום כיצד ניתן לומר שהוא ממזר, וְקָא שָׁרֵינַן בְּמַמְזֶרֶת – ומותר בממזרת, והרי כיון שמעיקר הדין הוא ישראל כשר, אסור לו לישא ממזרת. מתרצת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, אכן ולד זה אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן כִּי אֲתָא רַבִּין – כשבא רבין מארץ ישראל אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. מבררת הגמרא, וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ מַמְזֵר – אם כן מדוע כינתה אותו המשנה 'ממזר', ומבארת, לְאָסְרוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל, ואינו רשאי לישא לא בת ישראל ולא ממזרת, אלא גיורת או משוחררת, המותרת בין לישראל ובין לממזר.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁמַעְתִּי – כך קיבלתי מרבותי, שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין – רשאים להכות ולהעניש בעונש מיתה שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה – גם במקומות שאין חיוב מלקות או מיתה מהתורה, וְלֹא – ואין כוונתם בכך לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג – גדר ושמירה לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת בִּשְׁנֵי יְוָונִים – בשנים ששלטה מלכות יוון הרשעה על ישראל, בזמן בית המקדש השני, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין, ואף שאין ברכיבה על הסוס בשבת אלא איסור דרבנן, גזירה שמא יתלוש ענף להנהיגה, החמירו בדינו וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךָ מעיקר הדין, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה היתה צְרִיכָה לְכָךְ, לפי שהיתה זו שעת גזירות היוונים על ביטול הדת, והיו העם מזלזלים באיסורי שבת. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁהֵטִיחַ אֶת אִשְׁתּוֹ [-בא עליה] תַּחַת הַתְּאֵנָה, במקום גלוי, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין, ואף על פי שאין בכך איסור ממש, אלא רק דרך פריצות היא זו, החמירו בדינו וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ מצד הדין, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה היתה צְרִיכָה לְכָךָ, שהיו ישראל פרוצים בכך.
שנינו במשנה, 'וְלֹא זֶה וְזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ'. מבארת הגמרא את הדין, ותחילה מביאה הגמרא את המקור לכך שסתם כהן צריך להטמא לאשתו שמתה, כְּדִכְתִיב (ויקרא כא א-ב) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו', וְאָמַר מַר בביאור לשון הפסוק, לשון 'שְׁאֵרוֹ' שבפסוק, זוֹ אִשְׁתּוֹ, וּכְתִיב – והרי נאמר בהמשך הפרשה שם (כא ד) 'לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ', ומלשון זו משמע שאסור לבעל להטמא לאשתו, ומכח שני הפסוקים יש לדרוש שיֵשׁ בַּעַל המִיטַּמֵּא לאשתו, וְיֵשׁ בַּעַל שאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא כֵּיצַד – מה החילוק בדין זה, מִיטַּמֵּא הוּא הבעל לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה, וכיון שכאן נבעלה אשתו לאדם זר ונאסרה עליו, הרי היא פסולה לו ועליו לגרשה, ולכן אם הוא כהן אסור לו להיטמא לה אם מתה.
שנינו במשנה, 'וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתוּבָּתָהּ'. תמהה הגמרא, כְּתוּבָּה, מַאי עֲבִידְתָּא – מה עניינה של כתובה לכאן, ומדוע היינו מעלים בדעתינו שיורשיה מקבלים את כתובתה, וְהָאָמַרְתְּ לֵית לָהּ כְּתוּבָּה – והרי כבר אמרנו שאין לאשה זו כתובה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, כוונת המשנה לכְּתוּבַת בְּנִין דִּיכְרִין – כתובת בנים זכרים, והיינו חלק נוסף הנכתב בכתובה של אדם הנושא אשה, שכותב לאשתו שאם תהיה לו אשה נוספת ויהיו לו בנים ממנה, ותמות היא קודם ונמצא שלא באה הכתובה לידי גביה, הרי בזמן שימות ויירשוהו כל בניו, הבנים שמאשה זו יטלו לבדם מהנכסים את שווי כתובת אמן, ויחלקו עם שאר הבנים בשאר הנכסים, והוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, אִיהִי דְּעָבְדָּא אִיסּוּרָא – האשה עצמה, כיון שעשתה איסור, קַנְסוּהָ רַבָּנָן – קנסו אותה חכמים שתפסיד כתובתה, אבל לְזַרְעָהּ לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן, ויירשו את דמי הכתובה, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיעה לנו המשנה שאין הדבר כן, אלא גם בניה אינם יורשים את שווי כתובתה.
עוד שנינו במשנה, 'מֵתוּ, אֶחָיו שֶׁל זֶה וְאֶחָיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין'. מבארת הגמרא, אָחִיו שֶׁל רִאשׁוֹן, חוֹלֵץ מִדְּאוֹרַיְיתָא, שהרי היא אשת אחיו שמת, וְלֹא מְיַבֵּם מִדְרַבָּנָן, כלומר, אף על פי שמעיקר דין התורה רשאי הוא גם לייבמה, קנסוה חכמים ואמרו שלא ייבם אותה אחי המת. וְאָחִיו שֶׁל שֵׁנִי חוֹלֵץ מִדְרַבָּנָן, שהרי מהתורה אינה זקוקה כלל לחליצתו, שהרי אינה אשת אחיו כלל, וְלֹא מְיַבֵּם – אינה זקוקה ליבומו של השני, לֹא מִדְּאוֹרַיְיתָא וְלֹא מִדְרַבָּנָן, שהרי אינה אשת אחיו כלל [ולאחר שחלץ לה הראשון, יש אומרים שעדיין היא אסורה על אחי השני, כיון שהחשיבוה לחומרא כאשת אח שלא במקום מצוה (קרן אורה)].
