פרק שני – שער הענווה
שורש הענוה הוא בכך שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שליו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת הא-ל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלוא אני בריה שפלה מאוד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב: כל המעשים הטובים שאוכל לעשות אינם אלא טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים: ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול – זהו שורש הענווה.
אבל הנכנע לפני הבורא ברוך הוא רק בשעה שיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעושרו וגדולתו, או כשיזקין – אף שבאמת לעולם הענווה והשפלות מקובל לפני השם ברוך הוא – אך לא הגיע בזה לעיקר הענווה.
