שיעור 4, מסכת מגילה, פרק ראשון
אָמַר רַב, מְגִלָּה הנקראת בִּזְמַנָּהּ, והיינו בי"ד או בט"ו באדר, קוֹרִין אוֹתָהּ אפילו בְּיָחִיד. וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ – אבל כאשר חלים ימים אלו בשבת, וקוראים אותה בערב שבת, או בני הכפרים המקדימים לקוראה קודם ימים אלו, ביום הכניסה, קוֹרִין אוֹתָהּ רק בַּעֲשָׂרָה. וְרַב אַסִּי אָמַר, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, קוֹרִין אוֹתָהּ דוקא בַּעֲשָׂרָה, ולא ביחידות. הֲוָה עֻבְדָא – אירע מעשה, וְחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי – וחשש רב לדברי רב אסי, והקפיד לקרוא את המגילה דוקא בעשרה, אפילו בזמנה. מכריע הרי"ף את ההלכה: וְאַף עַל גָּב דְּחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי – ועל אף שחשש רב לדברי רב אסי, מכל מקום קַיְמָא לָן – אנו נוקטים להלכה כְּדברי רַב, שבזמנה אין צורך לקוראה דוקא בעשרה, והטעם לכך, דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן קָאֵי כְּוָתֵיהּ – שהרי רבי יוחנן סובר כרב, דְּאַמְרִינָן לְקַמָּן – שהרי מבואר בגמרא להלן (יט:), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים – הקורא את המגילה מתוך ספר גדול שכתובים בו כל ה'כתובים', ואף מגילת אסתר ביניהם, לֹא יָצָא ידי חובתו, כיון שיש צורך לקוראה מתוך איגרת בפני עצמה, שבכך מתפרסם הנס יותר, ואילו בקריאה מבין הכתובים נראה כלומד תורה, וְלֹא אָמְרוּ שלא יצא ידי חובתו, אֶלָּא באופן שקורא בְּצִבּוּר, ששם שייך פרסום הנס בפני כל השומעים, אֲבָל אם קראה בְּיָחִיד, יָצָא, כיון שסוף סוף כתובה היא כדין. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְשַׁמְעִינָן מִינָּה – ועל כל פנים מוכח מדין זה של רבי יוחנן, דְּקוֹרִין אוֹתָהּ בְּיָחִיד, כְּרַב, דְּאָמַר בִּזְמַנָּהּ קוֹרִין אוֹתָהּ בְּיָחִיד.
וְכָתַב רַב הַאי גָּאוֹן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִנְהָג דְּחֲזֵי לָנָא – המנהג שאנו רואים שנוהגים בו, דְּמַאן דְּקָרֵי לָהּ לִמְגִלָּה – שאותו אדם הקורא את המגילה, קוֹרֵא וּפוֹשֵׁט את המגילה כְּאִגֶּרֶת. אֲבָל קוֹרֵא וְכוֹרֵךְ את המגילה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, לֹא חֲזֵי לָנָא – אין נראה לנו.
משנה
כפי שהתבאר, יש חילוק בין 'כפרים', שמקדימים את קריאת המגילה ל'יום הכניסה', והיינו יום שני או חמישי בשבוע, לבין 'עיירות גדולות' שאינן מוקפות חומה, שקוראים תמיד בי"ד. מבררת המשנה, אֵיזוֹ היא 'עִיר גְּדוֹלָה', ומשיבה, כָּל עיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – עשרה בני אדם שבטלים ממלאכתם, ומצויים תמיד בבית הכנסת בשעת התפילה. אבל עיר שיש בה פָּחוֹת מִכָּאן [-פחות מעשרה בטלנים], הֲרֵי זֶה כְּפָר. כפי שהתבאר, אם חל י"ד באדר ביום שאין בני הכפרים מצויים בעיר, הרי הם מקדימים לקרוא ב'יום הכניסה', אומרת המשנה, בְּאֵלּוּ – בימים אלו של קריאת המגילה, אָמְרוּ שמַקְדִּימִין לקרוא קודם לי"ד באדר, וְלֹא מְאַחֲרִין לקרוא אחרי יום זה, ובגמרא יבואר הטעם לכך.
גמרא
שנינו במשנה, 'איזו עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, כלומר, עשרה בני אדם הבטלים ממלאכתם ונמצאים תמיד בבית הכנסת, ומזומנים תמיד לתפילה.
שנינו במשנה, 'בְּאֵלּוּ אָמְרוּ מקדימין ולא מאחרין'. פֵּרוּשׁ, בִּקְרִיאַת מְגִלָּה, וּבִתְרוּמַת שְׁקָלִים לבית המקדש, מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין, והטעם שאין מאחרים את קריאת המגילה, כיון דִּכְתִיב (אסתר ט כז) 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה', הרי שאין לקיים את קריאת המגילה בפורים לאחר ימים אלו [והטעם שאין מאחרים את תרומת השקלים לבית המקדש, כיון שמראש חדש ניסן אסור להקריב קרבנות ציבור מהשקלים הישנים, אלא רק מהשקלים החדשים]. אֲבָל בִּסְעֻדַּת פּוּרִים, וּבִסְעֻדַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּסְפֵק מִילָה – תינוק שנולד בין השמשות, וּזְמַן עֲצֵי הַכֹּהֲנִים – משפחות היו בירושלים, שהיתה להם קביעות להביא עצים למקדש בימים מסוימים, ובאותם ימים היו עושים מעין 'יום טוב' ומביאים קרבנות, וַחֲגִיגָה – הקרבת קרבן חגיגה ברגלים, וְצום תִשְׁעָה בְּאָב [וכל שכן שאר צומות], וּמצוות הַקְהֵל – שֶׁמְּכַנְּסִים את כל ישראל בשנת השמיטה במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, והמלך קורא בפניהם בתורה, וכיון שצריכים להביא גם את הילדים הקטנים שאינם יכולים ללכת לבד אי אפשר לעשות כן בשבת, כל הדברים הללו, אם חלו בשבת, מְאַחֲרִין אותם, ועושים אותם לאחר השבת, וְלֹא מַקְדִּימִין אותם לעשותם קודם השבת, והטעם בתִּשְׁעָה בְּאָב שמאחרים את התענית לאחר השבת ואין מקדימים אותה, כיון דאַקְדוּמֵי פֻּרְעָנוּתָא לֹא מַקְדִּימִינַן – אין להקדים דבר של פורענות קודם שהגיע זמנו, וַהֲנָךְ – ושאר הדברים, כיון דְּאַכַּתֵּי לֹא מָטָא זְמַן חִיּוּבַיהוּ – מאחר ועדיין לא הגיע זמן חיובם, ואין מקום לסעודת פורים, סעודת ראש חדש, ברית מילה, הקרבת קרבנות עצי הכהנים או קרבן חגיגה, ולא למצוות הקהל, קודם שהגיע זמנם.
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
