שיעור 8, מסכת מגילה, פרק שני

משנה

משנתנו מביאה אופנים שונים של קריאת המגילה, ומבארת את דיניהם: קְרָאָהּ סֵרוּגִין – הקורא את המגילה קטעים קטעים, ושהה בין קטע לקטע אפילו שיעור זמן שאפשר לקרוא בו את המגילה כולה, וְכן הקורא את המגילה כשהוא מִתְנַמְנֵם, יָצָא ידי חובתו. הָיָה כּוֹתְבָהּ – היה מעתיק את המגילה מתוך מגילה כשרה, וקרא בפיו כל משפט לפני כתיבתו, וְכן אם היה מַגִּיהָהּ, ותוך כדי הגהה קרא את כולה, וְכן אם היה דּוֹרְשָׁהּ ברבים, ומפרשה, וקרא את כולה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובתו, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא.

גמרא

שנינו במשנה, 'קראה סירוגין, יצא'. מבררת הגמרא, מַאי – מה ביאור הלשון 'סֵרוּגִין', ומבארת, פָּסְקֵי פָּסְקֵי – הפסקות הפסקות, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרֵא מְעַט, וְשׁוֹהֶה, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא מְעַט, וְשׁוֹהֶה, עַד שֶׁקּוֹרֵא אֶת כֻּלָּהּ, ועל זה אמרה המשנה שאם קראה סירוגין, יָצָא ידי חובתו.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קְרָאָהּ סֵרוּגִין, יָצָא. סֵרוּסִין – קרא רק חלק מהמגילה ודילג את השאר, לֹא יָצָא. ושנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ב) ביאור על ברייתא זו, 'סֵרוּגִין' היינו קְטוּעִין, ששוהה בין קריאה לקריאה, ובזה יצא ידי חובתו. 'סֵרוּסִין' היינו קָרִי חֲדָא פָּרָא חֲדָא, פֵּרוּשׁ, קוֹרֵא אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד וּמְדַלֵּג את הפסוק הַשֵּׁנִי, וְקוֹרֵא פָּסוּק שְׁלִישִׁי, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַפָּסוּק הַשֵּׁנִי שֶׁדִּלֵּג, הַקּוֹרֵא כְּהַאי גַּוְנָא – באופן זה, שאינו כסדר הפסוקים, לֹא יָצָא ידי חובתו, דַּהֲוָה לֵיה – שהרי זו קריאה לְמַפְרֵעַ.

רַבִּי מוּנָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה, אַף הקורא בְּסֵרוּגִין, והיינו שקורא את המגילה כסידרה אך שוהה בין הפסוקים, אִם שָׁהָה זמן רב שיש בו כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ – צריך להתחיל לקרוא את המגילה מתחילתה. וּמַסְּקִינַן – ומסקנת הירושלמי, דְּלֵית הִלְכְתָא – שאין הלכה כְּרַבִּי מוּנָא, אֶלָּא אֲפִילוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כיון שקראה כסידרה, יָצָא. וְגַבֵּי תְּקִיעוֹת שופר נַמִּי אַמְרִינָן – גם כן אמרו כעין זה (ר"ה לד:), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שָׁמַע אדם תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת הנצרכות מן התורה, שהם שלש סדרים של 'תקיעה תרועה תקיעה', בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, בכל שעה תקיעה אחת, אף על פי ששהה זמן רב בין תקיעה לתקיעה, יָצָא ידי חובתו, וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ – ושנינו בברייתא כדברי רבי יוחנן, וכן ההלכה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הִשְׁמִיט בָּהּ הַסּוֹפֵר אוֹתִיּוֹת אוֹ פְּסוּקִין, שלא כתבם במגילה, וּקְרָאָן הַקּוֹרֵא כַּמְתֻרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם, יָצָא, ומבאר הרי"ף את הלשון 'כמתורגמן המתרגם', פֵּרוּשׁ, שֶׁהַמְתַרְגֵּם מוֹסִיף דְּבָרִים כְּדֵי לְבָרֵר טַעֲמוֹ שֶׁל פָּסוּק, וְנִמְצָא שהמתורגמן קוֹרֵא את אוֹתָם הַדְּבָרִים עַל פֶּה, כָּךְ זֶה הַקּוֹרֵא אִם קָרָא פָּסוּק אוֹ אוֹתִיּוֹת עַל פֶּה, יָצָא. וְרָמִינָן עֲלָהּ דְּתַנְיָא – והקשתה על כך הגמרא ממה ששנינו בברייתא אחרת, הָיוּ בָּהּ אוֹתִיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת אוֹ מְקֹרָעוֹת, אִם רִשּׁוּמָן של אותן אותיות עדיין נִכָּר על הקלף, כְּשֵׁרָה. וְאִם לָאו, פְּסוּלָה, והיינו שלא כמבואר בברייתא הראשונה, שאפילו אם דילג הסופר לגמרי על חלק מהאותיות והמילים, המגילה כשרה. וּמְפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא – הברייתא השניה, האומרת שם אין רישום האותיות ניכר פסולה היא, היינו בְּכֻּלָּהּ – שכל המגילה, או רובה, נמחקו אותיותיה. ואילו הָא – הברייתא הראשונה שהכשירה אפילו מגילה שדילגו בה על חלק מהמילים, היינו בְּמִקְצָתָהּ – שהחסיר הסופר רק מקצת מהמילים, אך כתב את רובם, ובאופן זה יכול הקורא להשלים את החסר בעל פה.

הגמרא מביאה דוגמאות לקריאת המגילה למפרע, שאין יוצאים בה ידי חובה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הִשְׁמִיט – דילג בָּהּ הַקּוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד שלא קראו, והמשיך בקריאתו, לֹא יֹאמַר הקורא, אֶגְמֹר אֶת קריאת המגילה כֻּלָּהּ, וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא אֶת הַפָּסוּק שדילגתי, שהרי זו קריאה למפרע, שלא יצא בה ידי חובתו, אֶלָּא חוזר וקוֹרֵא מֵאוֹתוֹ פָּסוּק שדילג וָאֵילָךְ, כסדר המגילה.

דין דומה באותו ענין: נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקָּרְאוּ כבר את חֶצְיָהּ הראשון של המגילה, לֹא יֹאמַר אֶקְרָא [-אשמע קריאת] חֶצְיָהּ עִם הַצִּבּוּר, וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא חֶצְיָהּ הָרִאשׁוֹן, שהרי זו קריאה למפרע שאין יוצא בה ידי חובתו, אֶלָּא קוֹרֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

שנינו במשנה, 'וּמִתְנַמְנֵם', שיצא ידי חובתו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב הוא כ'מִתְנַמְנֵם', ומבארת, אָמַר רַב אַשִׁי, נִים וְלֹא נִים – ישן ואינו ישן, תִּיר וְלֹא תִיר – ער ואינו ער, כְּגוֹן דְּקָארוּ לֵיהּ וְעָנֵי – אם קוראים לו הוא עונה כיון שאינו ישן לגמרי, וְלָא יָדַע לְאַהְדּוּרֵי סְבָרָא – אך אינו יודע להשיב דבר התלוי בסברא כיון שאינו ער לגמרי, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְכָּר – ואם מזכירים לו דבר, הוא נזכר בו, ואם קרא כשהוא במצב כזה, יצא ידי חובתו.