יא וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹֽנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַֽאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃ יב וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִֽיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃ יג לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ יד הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַֽחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃ טו וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בַע אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃
֍ ֍ ֍
(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן הנביא אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית, ואין לנו שהות להתמהמה בהמלכת שלמה, אלא עלינו לעשות מעשה. אך אל תתייאשי בחושבך שאת הנעשה אין להשיב, כי הרי וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע, וכאשר יוודע לו הדבר בודאי ימליך את שלמה.
(יב) ועוד הוסיף נתן הנביא לעורר את בת שבע לעשות מעשה, שלא תחשוב שאין כאן אלא רדיפת כבוד ושררה, ואולי כדאי לוותר לאדניה, ולכן הוסיף ואמר לה, וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה, כי אם ימלוך אדניה בודאי יהרוג אותך ואת שלמה, כיון שיודע הוא שבכוונת דוד להמליך את שלמה [ויהרוג את בת שבע כדי להראות כאילו היו נישואיה לדוד בעבירה, ובנה שלמה פסול לבא בקהל, וכאילו מחמת כן הוא הורגם].
(יג) ולכן לימד נתן הנביא את בת שבע מה לומר לדוד, כדי לעוררו לעשות מעשה, וכפי שיבואר, וכך אמר לה נתן, לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו, הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי, וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ.
(יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ.
(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, ומקדים הפסוק לומר כמה טעמים לכך שדוד נבהל מִבּוֹאָהּ, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד ולא היו נשותיו רגילות לבא לפניו, וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ, ומחמת כן לא היה שום אדם נכנס אל החדר.
(טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וכיון שאין דרך אשת המלך להשתחוות לו בבואה לפניו, הבין דוד שלא באה סתם, אלא שיש לה בקשה גדולה ונחוצה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לבת שבע, מַה לָּךְ – מה רצונך, שמחמת כן מיהרת לבא פתאום אל החדר.
