כב וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃ כג וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֨לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ כד וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹֽנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ כה כִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹֽכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃ כו וְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כז אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִֽהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֨עְתָּ֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ, וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא.
(כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא. וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה.
(כד) כפי שאמר נתן הנביא לבת שבע, בא הוא כדי להשלים את דבריה, אמנם כיון שרצה להמשיך ולעורר את לב המלך לעשות מעשה, התנהג כאילו הוא בטוח שדוד המלך הוא שמינה את אדוניה, ומתפלא על כך שהעלים ממנו את הדבר, וַיֹּאמֶר נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נראה הדבר שאַתָּה אָמַרְתָּ, אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי.
(כה) כִּי יָרַד אדוניה הַיּוֹם, בעודך חי, ובודאי לא יעשה דבר כזה כיום ללא ידיעתך, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, ולא יתכן שיקרא לכולם ללא ידיעת המלך, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ.
(כו) וְלִי, אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא, ומדוע לא קראו לנו, והרי אם זהו רצונך בודאי נקיים את הדבר, שהרי עבדיך אנחנו, ומדוע חושדים אותנו כאילו נסרב להמליך את מי שרצונך להמליכו.
(כז) ועתה הוסיף נתן הנביא תרעומת הנוגעת רק אליו, שהרי הוא התנבא אל דוד בשם ה' ששלמה בנו ימלוך אחריו, ובודאי לא יעבור דוד על דברי הנביא, אלא אם כן באה אליו נבואה אחרת ובה נאמר לו להמליך את אדוניה, ואִם אכן מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה, כפי שנראה, וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו, והרי עליך לומר לי שקיבלת נבואה אחרת, כדי שלא תחשד בעיני כעובר על דברי הנבואה. נמצא שבת שבע עוררה את דוד לפעול מחמת הכעס על אדוניה, שנראה כמורד במלכותו, ונתן הנביא עוררו לפעול מחמת הבושה והחשד שחושדו כאילו עובר על דברי הנבואה.
