יז וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽה֤' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ יח וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹֽנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃ יט וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כ וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃ כא וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃
֍ ֍ ֍
(יז) עתה אמרה בת שבע את הדברים שלימד אותה נתן הנביא, ותוכנם היה שברור לה שהמלכתו של אדוניה לא נעשתה מדעתו של דוד, ולכן הגדילה בעיניו את חטאו של אדוניה לפני דוד, כדי שיתעורר מתוך כך להמליך את שלמה, וַתֹּאמֶר לוֹ בת שבע, אֲדֹנִי, אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ, ושבועה זו היתה בַּה' אֱלֹהֶיךָ, והנשבע בשם ה' אין מתירים את שבועתו, ושבועה זו לא היתה בינך לבינך אלא נשבעת לַאֲמָתֶךָ, והנשבע לחבירו אין מתירים לו את שבועתו שלא מדעת חבירו, ותוכן שבועתך היה כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי, כלומר, שתהא המלכתו מצד שהוא בני, ואני ראויה שהבן הנולד ממני יהיה מלך [ובפרט שלפני שנשא את בת שבע הבטיח לה שהבן הנולד ממנה ימלוך אחריו, וכיון שכל הנישואין היו על דעת כן בודאי עליו לקיים את דבריו], וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי, כי הוא גם כן ראוי מצד עצמו למלכות זו, באופן שידמה כסא מלכותו לכסא דוד, ולא תופחת מעלת כסא דוד כאשר ישב עליו שלמה כמלך.
(יח) ומחמת כל האמור, הרי גם אם היה אדוניה מולך לאחר מותך היה בכך משום מרידה, מאחד והמלכות הובטחה לשלמה, וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ – וכל שכן שמלך אדוניה עתה, בחיי דוד, שזהו מרד, וְעַתָּה, שאתה עדיין חי, איך יתכן שאֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ מהמלכתו, הרי זו ראיה שאדוניה יודע שאין כוונתך להמליכו, ולכן לא אמר לך זאת, והרי זו מרידה ממש.
(יט) ועוד הוסיפה בת שבע להגדיל את פשעו של אדוניה, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וזהו מעשה שאינו ראוי כלל, לערוך סעודה גדולה כזו כשאביו המלך שוכב על ערש דוי, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וראיה נוספת לכך שיודע הוא שאין דעתך להמליכו אלא להמליך את שלמה, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא, ובודאי אם היה אדוניה נוהג כן לפי תומו לא היה שלמה גרוע יותר משאר בני המלך ואנשי הצבא.
(כ) אמנם, כדי שלא יתייאש דוד בשומעו את כל זאת, ולא יחשוש שימרדו בו, הוסיפה בת שבע ואמרה לו, וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ, לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו, ורק מי שיבחר בו המלך יהיה מקובל ורצוי על העם.
(כא) וְהָיָה אם תחריש כעת על המלכת אדוניה, הרי יחשבו כל ישראל שנעשה הדבר מידיעתו וברצונו, וכִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה מוחזקים כחַטָּאִים, ויאמרו שנישואי היו בחטא ומחמת כן נדחינו אני ובני מהמלוכה, וידונו אותנו למיתה כחוטאים. ובזה יהיה גם בזיון גדול למלכות דוד. אבל אם ימליך את שלמה, הרי יכירו הכל שנישואי דוד עם בת שבע היו בהיתר, כפי האמת, ובנה הוא הראוי למלוך אחרי דוד.
