מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק א

פרק א, משנה א: שני בני אדם השותפים בחצר שאין בה שיעור חלוקה [והיינו שאין בה ארבע אמות לכל אחד] שהסכימו שניהם לחלוק בה, בונים מחיצה באמצע, ואותה המחיצה נעשית כפי מנהג המדינה, על קרקע של שניהם, וההוצאות על שניהם, ולכן אם לאחר זמן נפל הכותל, ואפילו אם נפל לחצרו של אחד מהם, חולקים בשוה בקרקע ובאבנים.

משנה ב: שתי גינות הסמוכות זו לזו, אף כשלא ידוע מה המנהג, נחשבות כמקום שנהגו לגדור בו, ויכול האחד לחייב את חברו להשתתף בבניית מחיצה. אבל בבקעה, שזהו מקום שיש בו שדות רבים, בדרך כלל לא נהגו לגדור בין שדה לשדה, ואין האחד יכול לחייב את חבירו לגדור. וכאשר רק אחד רוצה לגדור, בונה הוא את המחיצה על הקרקע שלו בלבד, ומוציא את ההוצאות לבדו, וכדי שתהיה לו הוכחה שהוא שבנה את הכותל לבדו, עושה חזית בצד של חברו, ואם לאחר זמן נפל הכותל, המקום והאבנים שלו לבדו. ואם שניהם יחד עשו כותל זה [שאינם חייבים בבנייתו], בונים אותו על קרקע של שניהם ומהוצאות של שניהם, ועושים חזית משני הצדדים, ולכן אם לאחר זמן נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.

משנה ג: שני בני אדם ששדותיהם סמוכות זו לזו, ואחד מהם גדר את שדותיו ומתוך כך הקיף את שדה חבירו משלשה צדדים, אין הלה חייב לשלם לו על כך. אך אם הקיפו מארבעת צדדיו, או שהמוקף בנה את הגדר הרביעית, לתנא קמא משלם לו חצי ממחיר הגדר הזולה ביותר, ולרבי יוסי משלם חצי מהוצאותיו, כפי שווי הגדר בפועל.

משנה ד: שותפים בחצר, שנפל הכותל המפריד ביניהם, כל אחד מהם יכול לחייב את חבירו להשתתף בבניית כותל של ארבע אמות. ואם אחד מהם בנה ומבקש מחבירו שישלם לו חצי מההוצאות, והלה טוען ששילם, נאמן, עד שיביא הלה ראיה שלא שילם לו. ואם בנה האחד כותל גבוה יותר מארבע אמות, אין חבירו חייב להשתתף בהוצאות של החלק הגבוה מארבע אמות. אך אם לאחר זמן בנה הלה כותל בתוך חצירו כנגד אותו כותל שמפסיק ביניהם, והרי זה סימן שבכוונתו להשתמש בכל גובה הכותל, אף שעדיין לא הניח תקרה על גבי שני הכתלים, חייב לשלם גם חצי מדמי בניית הכותל שמגובה ארבע אמות ולמעלה, ואינו נאמן שנתן עד שיביא ראיה לדבריו.

משנה ה: בני החצר יכולים לחייב זה את זה להשתתף בבניית בית שער ודלת. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל דין זה הוא רק בחצרות הסמוכות לרשות הרבים. בני העיר יכולים לחייב זה את זה לבנות סביב העיר חומה, שערים ומנעולים. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל דין זה הוא רק בעיר הסמוכה לגבול. ולענין זה כל מי שגר בעיר שנים עשר חודש, ואפילו בשכירות, נחשב כאחד מבני העיר להתחייב בהוצאות אלו, ואם קנה דירה בעיר, נחשב הוא מיד כאחד מאנשי העיר.

משנה ו: חצר המשותפת לכמה בתים, אין אחד מהם יכול להכריח את חבירו לחלוק בה, עד שיהא בה לאחר החלוקה ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד מהם, מלבד ארבע אמות על ארבע אמות ליד כל פתח. ואין שותף יכול להכריח את שותפו לחלוק בשדה, עד שיהא בה לאחר החלוקה שיעור זריעת תשעה קבין לכל אחד. ובמקומו של רבי יהודה, שהיתה הקרקע משובחת, היה די בתשעה חצאי קבין לכל אחד. ואין כופים זה את זה לחלוק בגינה, עד שיהא לכל אחד שיעור זריעת חצי קב,  ולדעת רבי עקיבא די בשיעור זריעת רבע קב. ואם באים לחלוק טרקלין וכדומה, או שובך יונים, בגד, בית המרחץ או בית הבד, צריך שלאחר החלוקה ישאר לכל אחד שיעור שישאר עליו שמו הראשון, ויהא ראוי לשימושו הראשון.

כללים אלו הם רק כשבאים לכוף זה את זה, אבל אם שניהם מתרצים בחלוקה, חולקים אפילו בשיעור קטן יותר. אבל ספר של כתבי הקודש אין חולקים אפילו אם שניהם רוצים בכך, כיון שזהו בזיון לספר.