כה וַיִּ֨בֶן יָֽרָבְעָ֧ם אֶת־שְׁכֶ֛ם בְּהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣שֶׁב בָּ֑הּ וַיֵּצֵ֣א מִשָּׁ֔ם וַיִּ֖בֶן אֶת־פְּנוּאֵֽל׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יָֽרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד׃ כז אִֽם־יַעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַֽעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵית־ה֙' בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְ֠שָׁב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל־אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַֽהֲרָגֻ֕נִי וְשָׁ֖בוּ אֶל־רְחַבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ כח וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵֽעֲל֣וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הָֽאֶחָ֖ד בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְאֶת־הָֽאֶחָ֖ד נָתַ֥ן בְּדָֽן׃ ל וַיְהִ֛י הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לְחַטָּ֑את וַיֵּֽלְכ֥וּ הָעָ֛ם לִפְנֵ֥י הָֽאֶחָ֖ד עַד־דָּֽן׃ לא וַיַּ֖עַשׂ אֶת־בֵּ֣ית בָּמ֑וֹת וַיַּ֤עַשׂ כֹּֽהֲנִים֙ מִקְצ֣וֹת הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָי֖וּ מִבְּנֵ֥י לֵוִֽי׃
֍ ֍ ֍
(כה) וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ, וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל, ואמנם היו הערים הללו בנויות קודם לכן, אך ירבעם חיזק את בניינם והרחיב את מקום העיר, ואת שכם בנה להיות לו לעיר מלוכה.
(כו) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד, (כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם, ויראו את כבודו וכבוד בית ה' בירושלים, ויראו שרק לרחבעם לבדו יש רשות לשבת בעזרה [כדין מלכי בית דוד, הרשאים לשבת בעזרה], ויבינו שאצלו עיקר המלוכה, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, ויתפייסו עימו, וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה.
(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם – לכל ישראל אשר תחת מלכותו, רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם – טורח גדול יש לכם בעליה לירושלים, מפני ריבוי הדרך, ונשיאת התרומות והמעשרות, והבאת הקרבנות, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וליראי ה' אמר שאין כוונתו לעבודה זרה, אלא כשם שהשכינה שורה על הכרובים שבבית המקדש, כך תשרה השכינה על עגלי הזהב שעשה, ולכלל העם אמר שפטורים הם מכל העבודות, כי חשב שכשם שרצו העם להמליכו כדי לפטור את עצמם מעול המיסים של שלמה ורחבעם, כך ירצו שיפטור אותם מעבודות ה', ובזה רמז להם בעשיית צורת עגל, המורה על חופשיות והעדר עבודה, שכך הם יהיו פטורים מכל עבודה, הן מעבודות ה' והן מעבודות המלכות.
(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל, וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן, כדי להמעיט מהם את הטירחה ללכת למרחק, וכדי שכל אחד יוכל ללכת לעגל הקרוב אליו.
(ל) אמנם ירבעם טעה במחשבתו, כי אדרבה, העם רצו להעמיס על עצמם עול של עבודת הדת, וכיון שהמון העם לא הבחין בין עבודת ה' לבין עבודת העגלים, וחשבו שעבודת העגל זהו דבר רצוי, וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת – היה נחשב בעיני העם לחטא מה שירבעם הקל מעליהם את הדרך אל העגלים, ולכן לא הלכו אל העגל אשר בבית אל, שהיה קרוב אליהם, וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי העגל הָאֶחָד עַד דָּן, כדי לקבל שכר על הליכתם למרחק לעבוד את העגל.
(לא) כיון שראה ירבעם שאין העם רוצה לפרוק עול לגמרי, וחשש שמתוך כך ילכו לבית המקדש לעבודת ה' האמיתית, וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת – הכין בית להקרבת קרבנות, אך עשה שינויים מהעבודה במקדש, וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי, כיון שכל הכהנים והלויים עזבו את בתיהם והלכו לגור בירושלים, כמסופר בדברי הימים (ב' יא יג-יד), ולכן הוצרך למנות 'כהנים' משאר השבטים.
