מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ז

פרק ז, משנה א: המוכר לחבירו 'בית כור עפר', והיו שם בקעים או סלעים בהפרש של עשרה טפחים מפני הקרקע, ורוחבם ארבעה על ארבעה טפחים או יותר, אינם נמדדים עם הקרקע, ועליו לתת לו קרקע חלקה בשיעור בית כור, ללא סלעים או בקעים כאלו. אך אם ההפרש ביניהם לבין הקרקע פחות מעשרה טפחים, הרי הם נמדדים עם הקרקע. אך אם מכר לו 'כבית כור עפר', המשמעות היא שאין זה ממש בית כור, ולכן גם סלעים או נקעים בהפרש של עשרה טפחים או יותר נמדדים עם הקרקע.

משנה ב: המוכר לחבירו 'בית כור, מידה בחבל', היינו מידה מדוייקת, לא פחות ולא יותר, ואם פיחת אפילו כל שהוא, ינכה לו הקונה מהתשלום. ואם הוסיף אפילו כל שהוא, יחזיר לו הקונה את ההפרש. אך אם מכר לו 'בית כור, בין חסר ובין יתר', הרי אין זו מכירה מדוייקת, ואפילו אם פיחת לו שיעור זריעת רובע הקב לבית סאה, או שהותיר שיעור כזה, חל המקח ואין אחד מהם מחזיר לחבירו דבר. אך אם הותיר או פיחת יותר משיעור זה, יעשו חשבון ויחזיר לו הקונה או קרקע או מעות כרצון המוכר [והתייפה בכך כוח המוכר, שאם השאיר קרקע בשיעור חשוב, יכול ליטלה בחזרה]. ובאופן כזה שצריך הקונה להחזיר למוכר קרקע או מעות, אינו מחזיר רק את ההפרש שיותר משיעור רובע לסאה, אלא מחזיר לו את הכל, וגם את אותו רובע.

משנה ג: המוכר קרקע לחבירו ואמר לו לשונות סותרות, כגון 'מידה בחבל, הן חסר הן יתר', לדעת בן ננס הולכים אחר הלשון האחרונה שאמר [ואילו לחכמים הדבר ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה]. המוכר קרקע לחבירו וציין את סימניה וגבולותיה, והתברר שאין גודל הקרקע מדוייק כפי שסיכמו, אם ההפרש פחות משישית, חל המקח. ואם ההפרש שישית או יותר, מנכים את ההפרש.

משנה ד: המוכר לחבירו 'חצי שדה', נותן לו שטח השוה כמחצית הדמים, ויכול המוכר להשאיר לעצמו את החלק המשובח ולתת לו את החלק הגרוע, בשווי חצי השדה. מכר לו 'חציה בדרום', אינו צריך לתת דווקא חצי זה, אלא קרקע בשווי חצי זה שבדרום.

הקונה חלק משדה חבירו, בונים על חשבון הקרקע של הלוקח את הגדר שביניהם, את החריץ שרוחבו ששה טפחים, ו'בן חריץ', שרוחבו שלשה טפחים, כדי להרחיק משם את החיות.