ד יְֽהוָ֗ה הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר׃ ה זַמְּר֣וּ לַֽיהוָ֣ה חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ׃ ו כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃
֍ ֍ ֍
(ד) כיון שסיבת החולי לא היתה גשמית, אלא רוחנית, מחמת העוונות ותחלואי הנפש, לכן כאשר אתה יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, שסלחת לעווני והעלית את נפשי משאול האבדון הרוחני, על ידי זה חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר, כי גם הגוף הבריא והשיג חיים גשמיים, ולא ירד לבור הקבר.
(ה) זַמְּרוּ לַייָ חֲסִידָיו – החסידים יזמרו את שם ה', לספר את שבחיו מצד עצמו, וְהוֹדוּ על הטובות שעשה, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ – שעל ידי טובות אלו זוכרים בני האדם את מעשי ה' ונותנים הודאה לשם קדשו.
(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ – זמן האף והכעס לא נמשך הרבה, אלא רגע אחד בלבד, ואפילו באותו זמן של כעס, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ – רצון ה' היה שאחיה ולא אמות, כי לא היו היסורים במידה שיש בהם כדי להמיתני, אלא רק לייסרני במידה שתכפר על עווני, עד שהיה זמנם רק מערב עד בוקר, כי בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי מחמת היסורים, וְלַבֹּקֶר כבר היתה רִנָּה.
