פסקי הלכות, מסכת מגילה, פרק רביעי

(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)

א. קריאת המגילה יכולה להעשות בין בעמידה ובין בישיבה.

ב. גם אם קראו את המגילה שני בני אדם יחד, יצאו השומעים ידי חובה, כיון שמתוך חביבות הקריאה נותנים השומעים דעתם על כך ושומעים היטב.

ג. בכל מקום מברכים לפני הקריאה שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו.

ד. במקום שנהגו לברך גם אחרי הקריאה, מברכים. ונוסח הברכה הוא 'הרב את ריבנו' וכו', וחתימת הברכה היא 'הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע'.

ה. בשני, בחמישי ובמנחה של שבת, קוראים שלשה עולים, כנגד כהנים לויים וישראלים, אין פוחתים ואין מוסיפים עליהם, ואין מפטירים בנביא.

ו. הקורא בתורה בציבור צריך לעמוד.

ז. רב המלמד תורה לתלמידיו, ישב בשוה אליהם, ולא שישב על המיטה והם יושבים על הקרקע.

ח. בקריאת התורה בציבור לא יקראו ולא יתרגמו שנים יחד, כיון שקשה לשמוע שני קולות יחד. אבל בקריאת הנביא, שאין בזה עניני מצוות, לא יקראו שנים יחד, אבל מותר לתרגם שנים יחד.

ט. בקריאת התורה בשני וחמישי ומנחה של שבת אין פוחתים מעשרה פסוקים, שנים קוראים שלשה שלשה, ואחד קורא ארבעה, ואותו שקורא ארבעה יכול להיות בתחילה, באמצע או בסוף. ופסוק 'וידבר ה' אל משה לאמר' נחשב במנין הפסוקים. אמנם פרשת עמלק נקראת בציבור הגם שיש בה תשעה פסוקים בלבד [כיון ששם מסתיים הענין, או כיון שזהו ענין הקריאה של אותו יום].

י. כשקוראים בתורה פרשת האזינו, מסיים כל אחד מהעולים בדברי תוכחה, בסדר הזה: א. 'האזינו' עד 'זכור ימות עולם'. ב. עד 'ירכיבהו'. ג. עד 'וירא ה' וינאץ'. ד. עד 'לו חכמו'. ה. עד 'כי אשא'. ו. עד סוף השירה. ז. עד סוף הפרשה. וסימן הקריאות הוא 'הזי"ו ל"ך'.

יא. שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, המספרים על פטירת משה רבינו, אדם אחד עולה לתורה וקורא את כולם, ואין מחלקים אותם.

יב. כל אחד מהעולים לתורה מברך לפני הקריאה ולאחריה.

יג. בראש חדש ובחול המועד קוראים ארבעה בתורה, אין פוחתים מהם ולא מוסיפים עליהם, ואין מפטירים בנביא.

יד. ביום טוב קוראים חמשה עולים. ביום הכפורים קוראים ששה עולים. ובשבת שבעה עולים. אין פוחתים מהם, אבל מותר להוסיף עליהם. ובימים אלו מפטירים בנביא אחרי קריאת התורה.

טו. בקריאת ראש חדש, הראשון קורא שלשה פסוקים מפרשת התמיד, השני חוזר וקורא את הפסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף עליו שני פסוקים. השלישי קורא שלשה פסוקים נוספים שבפרשת התמיד. והרביעי קורא את פרשת קרבנות השבת וקרבנות ראש חדש.

טז. בתשעה באב ובתענית ציבור, קוראים שלשה עולים.

יז. אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בתפילתו על הציבור ובפני הציבור, אלא אם כן הוא בטוח שייענה בתפילתו. אמנם יכול הוא להטות עצמו מעט, ובכך אינו נחשב כנופל על פניו ממש.

יח. בשבת, שעולים שבעה לתורה, ניתן להשלים את המנין על ידי קטנים או נשים [ובלבד שיהיו רוב העולים גדולים], אמנם אמרו חכמים שאשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור.

יט. העולה למפטיר מצטרף למנין שבעה, ובלבד שלא הפסיקו באמירת קדיש לפני עליית המפטיר.

כ. המפטיר בנביא, יקרא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם מסתיים הענין בפחות מכך, מותר להפסיק שם. ואם יש מתורגמן החוזר על הפסוקים, די בקריאת עשרה פסוקים, ותרגומם, ופסוק אחרון שקוראים שוב לאחר תרגומו.

כא. כל דבר שבקדושה, צריך לאומרו בעשרה, כגון פריסה על שמע, חזרת הש"צ, נשיאות כפיים, קריאת התורה והפטרה, וכן מעמד ומושב שבלוויית המת, ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ברכת חתנים וזימון בשם.

כב. בברכת אבלים אין האבלים עצמם מצטרפים למנין, ובברכת חתנים מצטרף החתן עצמו למנין.

כג. ואם התחילו בעשרה, ובאמצע הלכו חלקם, מותר לסיים את הדבר שהתחילו בו. ועל היוצאים באמצע נאמר 'ועוזבי ה' יכלו'.

כד. כשבאים לפדות קרקע מן ההקדש, שמים את שוויה עשרה, וביניהם לפחות אחד כהן.

כה. הקורא בתורה בציבור, לא יקרא פחות משלשה פסוקים, ולא יתרגם המתורגמן יותר מפסוק אחד בבת אחת. ובנביא, רשאי לתרגם אפילו שלשה פסוקים יחד, ובלבד שלא יהיו משלשה ענינים.

כו. הקורא בתורה, אינו רשאי לדלג ממקום למקום, אלא אם כן זהו אותו ענין. אך הקורא בנביא רשאי לדלג אפילו מענין לענין, אך לא מנביא לנביא, מלבד 'תרי עשר', שבו מותר לדלג מנביא לנביא, אך לא מסוף הספר לתחילתו, לפי שאין קוראים למפרע.

כז. באופנים שמותר לדלג, שיעור הדילוג המותר הוא בכדי שמיד כאשר יסיים המתורגמן את התרגום, ימשיך הקורא בפסוק הבא, ולא ישהה בשתיקה, מפני כבוד הציבור.

כח. אין גוללים ספר תורה בציבור, מפני כבוד הציבור, שלא יצטרכו להמתין בשתיקה.

כט. אין אדם אחד קורא בשני ספרי תורה בזה אחר זה, שלא יאמרו שהראשון היה פסול.

ל. הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו שהתרגום כתוב בתורה.

לא. הקורא בתורה לא יתרגם בעצמו, אלא צריך שיהא אדם אחר המתרגם, כשם שניתנה התורה על ידי סרסור.

לב. המתרגם צריך לעמוד, ולא לשבת או להשען על דבר אחר, דרך אימה, כשם שניתנה התורה באימה.

לג. דברים שבכתב יש לקוראם מתוך הכתב, ודברים שבעל פה יש לאומרם בעל פה [עד שתיקן רבי יהודה הנשיא שיכתבו את התורה שבעל פה].

לד. בית כנסת שיש שם רק אחד היודע לקרוא בתורה, הרי הוא עולה ומברך שבע פעמים וקורא בכל פעם את קריאתו.

לה. קטן מתרגם אחרי קריאת גדול, ואין גדול מתרגם אחרי קריאת קטן, מפני כבודו של הגדול.

לו. ראש הכנסת וחזן הכנסת הקוראים לאחרים לעלות לתורה, לא יעלו מעצמם עד שיקראו להם.

לז. כאשר החזן [הקורא לאחרים לעלות לתורה] עולה בעצמו לתורה, מעמידים אחר תחתיו.

לח. צורת הישיבה בבית הכנסת היא שהזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ארון הקודש. וכן נוהגים כשמוציאים את התיבה לרחובה של עיר בתענית.

לט. הכהנים הנושאים כפיהם, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ארון הקודש.

מ. עושים את פתח בית הכנסת כנגד ארון הקודש, כדי שהנכנס ישתחוה מול ארון הקודש.

מא. חכמים תקנו את סדר העולים לתורה, מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, אחריו לוי, ואחריו ישראל. ומבין הישראלים קורא תחילה תלמיד חכם הממונה פרנס על הציבור, ואחריו תלמיד חכם הראוי להתמנות פרנס על הציבור, ואחריו בני תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור, ואחריהם ראשי כנסיות וכל העם.

מב. אם אין שם כהן, אין לוי קורא כלל, אלא מיד קורא ישראל. ואם אין שם לוי, קורא אותו כהן פעמיים.

מג. יש לכבד את הכהן להיות ראשון בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, לברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

מד. אין כהן קורא אחר כהן, כדי שלא יאמרו שהראשון היה פגום.

מה. אין לוי קורא אחר לוי, כדי שלא יאמרו על אחד משניהם שהוא פגום.

מו. אין קוראים בתורה בציבור אלא בספר תורה שלם, ולא בחומשים, הגם שהם כתובים על קלף ובגלילה, מפני כבוד הציבור.

מז. העונה 'אמן' לא יגביה קולו יותר מהמברך.

מח. המתרגם לא יגביה קולו יותר מהקורא. וגם לא יקרא בקול נמוך יותר מהקורא, ואם אינו יכול להגביה קולו כמו הקורא, ינמיך הקורא את קולו, כדי שיהיו קולות שניהם שוים.

מט. אין הקורא מתחיל בקריאתו עד שיסיימו הציבור עניית 'אמן' על ברכת התורה. ואין המתרגם מתחיל לתרגם עד שיסיים הקורא את קריאת הפסוק, ואין הקורא ממשיך בקריאתו עד שיסיים המתרגם את תרגום הפסוק הקודם.

נ. אין המפטיר מתחיל בהפטרה עד שיסיימו לגלול את ספר התורה, כדי שגם הגולל יוכל להקשיב להפטרה.

נא. אסור להניח ספר תורה כשהוא פתוח בקריאת התורה, ולצאת. אמנם בין עולה לעולה, מותר. ובין פסוק לפסוק, בשעה שמתרגמים את הפסוק, ספק.

נב. אין הציבור רשאי לצאת מבית הכנסת עד שיצא ספר התורה תחילה. ואם יש שני פתחים, ועומדים להוציא את הספר מהפתח האחד, מותר לצאת תחילה מהפתח האחר. ואם מניחים את ספר התורה בארון הקודש שבתוך בית הכנסת, יש להמתין עד שינטל הספר להצניעו שם.

נג. אחרי שפתחו את ספר התורה לקרוא בו, אסור לדבר כלל, ואפילו לא בדבר הלכה [ורק מי שתורתו אומנותו, כרב ששת, מותר לו ללמוד באותה שעה].

נד. אותו אדם הרגיל להפטיר בנביא בשבת, הוא פורס על שמע, ועובר לפני התיבה, ואם הוא כהן – הוא מתחיל בברכת כהנים. ואם היה המפטיר קטן – אביו או רבו עוברים לפני התיבה מחמתו.

נה. קטן קורא בציבור בתורה, ומתרגם את הקריאה, אך אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו לברכת כהנים אלא אם כן יש עמו כהנים גדולים. ולאחר שהתמלא זקנו יכול הוא לעשות אף דברים אלו.

נו. 'פוחח', שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולים, פורס על שמע, ומתרגם את קריאת התורה, אך אינו קורא בעצמו בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו מברך ברכת כהנים.

נז. עיור מברך ברכת יוצר המאורות, כיון שיש לו הנאה בכך שאחרים רואים ועוזרים לו, ולכן יכול הוא גם לפרוס על שמע. וכן יכול הוא לתרגם, כיון שכל תרגום נאמר בעל פה.

נח. כהן שיש בידו מומים, או שהיו ידיו עקומות או שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, או שידיו צבועות בצבעים שונים, לא ישא את כפיו, כיון שהעם מסתכלים בו. אמנם אם רוב בני העיר עוסקים במלאכה שמחמתה ידיהם צבועות כך, מותר.

נט. אדם שעיניו זולגות דמעות תמיד, או שהוא סומא אפילו באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם בני העיר מכירים אותו וכבר רגילים בכך, רשאי.

ס. המסרב לעבור לפני התיבה בבגדים צבועים או בסנדלים, אין מניחים לו כלל לעבור לפני התיבה, מחשש שנזרקה בו מינות.

סא. העושה תפילין של ראש עגולים, אינו מקיים בכך מצוה, ויש בכך סכנה.

סב. המניח תפילין של ראש על מצחו, או את של יד על כף ידו, הרי זו דרך מינות.

סג. ציפה את התפילין בזהב, או שהניח תפילין של יד על בגדו, הרי זו דרך החיצונים, ולא יצא ידי חובתו.

סד. אנשים שאינם יודעים לבטא את האותיות אל"ף ועי"ן כראוי, לא ישאו את כפיהם, ולא ירדו לפני התיבה.

סה. כהן הנושא כפיו, אינו רשאי להוסיף שום ברכה על נוסח ברכת כהנים, ואפילו לא פסוקים מהתורה.

סו. רשאי כהן לישא כפיו אפילו כמה פעמים, אם לאחר שבירך פעם אחת הזדמן לציבור שעדיין לא הגיעו לברכת כהנים.

סז. דברים אלו נאמרים רק בלשון הקודש: קריאת ביכורים, חליצה, ברכות וקללות שאמרו ישראל בכניסתם לארץ, וברכת כהנים.

סח. ברכת כהנים נאמרת רק בעמידה, פנים כנגד פנים, ובקול רם. האנשים העומדים מאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה.

סט. בבית המקדש מזכירים בברכת כהנים את השם המפורש, אך לא בשאר מקומות.

ע. כאשר יש בבית הכנסת שני כהנים או יותר, קורא שליח הציבור 'כהנים', אך אם יש רק כהן אחד, אינו קורא.

עא. אין הכהנים רשאים לכופף את אצבעותיהם לאחר שפשטו אותם בברכת כהנים, עד שיחזירו פניהם מהציבור.

עב. אין קוראים 'כהנים' עד שיסיימו הציבור לענות 'אמן' על ברכת רצה. ואין הכהנים מתחילים בברכת כהנים עד שהמקריא יסיים להקריא להם את הברכה, ואין הציבור עונה 'אמן' עד שיסיימו הכהנים את הברכה. ואין הכהנים ממשיכים לפסוק הבא עד שיסיימו הציבור לענות אמן. ואין הכהנים מחזירים פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח הציבור בברכת 'שים שלום'. ואינם עוקרים רגליהם מן הדוכן עד שיסיים שליח הציבור ברכת שים שלום.

עג. צריכים הכהנים להגביה ידיהם כנגד כתפיהם. ובבית המקדש מגביהים ידיהם מעל ראשיהם, מלבד כהן גדול שאינו מגביה ידיו מעל הציץ.

עד. כהן המברך את העם בברכת כהנים, מתברך. ושאינו מברך, אינו מתברך.

עה. כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך כהנים, ואינו עולה, עובר בשלשה מצוות עשה.

עו. כהן שלא עלה לדוכן עד ברכת 'רצה', ואף לא עקר רגליו ממקומו כלל, אינו יכול לעלות לברכת כהנים באותה תפילה.

עז. כהן שלא נטל את ידיו, לא ישא את כפיו לברכת כהנים.

עח. קודם שמברך הכהן ברכת כהנים, מברך הוא ברכת המצוות, 'בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'.

עט. כשעוקר רגליו לעלות לדוכן אומר 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתהא הברכה הזאת שציויתנו לברך את עמך, לא יהיה בה מכשול ועוון, מעתה ועד עולם'. וכשמחזיר פניו מהציבור אומר 'רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה כמה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים' וגו'.

פ. בבית המקדש, שמזכירים שם את השם המפורש, בשעה שהכהנים מברכים הציבור אומר שלשה פסוקים, 'ברכו ה' מלאכיו' וגו, 'ברכו ה' כל צבאיו' וגו, 'ברכו ה' על מעשיו' וגו'. אבל בשאר מקומות, שאין מזכירים את השם המפורש, הציבור שותק בעת הברכה.

פא. כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.

פב. כהן שיכור, לא ישא את כפיו.

פג. אין הכהנים רשאים לעלות לדוכן לברכת כהנים בסנדליהם.