שיעור 3, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, היו לאדם שתי שדות בית השלחין, זו למעלה מזו, והשקה את השדה העליונה ממים שבאים ממעיין שעליה, בְּרֵכָה של מים שֶׁנָּטְפָה מִשְּׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זוֹ, העליונה, לאחר השקאתה, מוּתָּר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין אַחֶרֶת, התחתונה. מקשה הגמרא, וְהָא עֲבִידָא דְּפָסְקָא – והרי עשויים המים שבבריכה זו להסתיים, והרי זה כמי גשמים ומי קילון שאסור להשקות מהם. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, מדובר באופן שעֲדַיִן הִיא מְטַפְטֶפֶת – השדה העליונה מטפטפת מים לבריכה שבין השדות, ואָמַר אַבַּיֵּי, וְהוּא – ובתנאי שֶׁלֹּא פָּסַק מלזרום המַעְיָן הרִאשׁוֹן, שמשקה את השדה העליונה, ובאופן זה נחשב הדבר כאילו השדה העליונה והבריכה הם חלק מזרימת המעיין הראשון, ולכן מותר להשקות בדרך זו גם את השדה התחתונה.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת של ירק הנמצאות זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, ואין המים יכולים להגיע מהערוגה התחתונה אל העליונה, לֹא יַדְלֶה – לא יטול מים מִן הַתַּחְתּוֹנָה וְיַשְׁקֶה אֶת הָעֶלְיוֹנָה, כיון שיש בכך טירחה יתירה. יָתֵר עַל כֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲפִילּוּ עֲרוּגָה אַחַת, חֶצְיָהּ נְמוּכָה וְחֶצְיָהּ גְּבוֹהָה, לֹא יַדְלֶה מים מִמָּקוֹם נָמוּךְ לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַדְלִין מַיִם לִירָקוֹת בחול המועד, אם עושה כן כְּדֵי לְאָכְלָן למחר, ועל ידי השקאתן יהיו רכים וטובים לאכילה. וְאִם עושה כן בִּשְׁבִיל לְיַפּוֹתָן, שיגדלו וירבו לאחר המועד, אָסוּר, ואין בכך מניעת הפסד, שהרי לא ייפסדו אם לא ישקה אותן, אלא רק מניעת רווח, והדבר אסור כשיש בו טרחה יתירה ואינו נעשה לצורך המועד.

שנינו במשנה, 'וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, וְאֵלּוּ הֵן 'עוּגִיּוֹת', בְּרִירִין – חריצים שֶׁבְּעִקְּרֵי זֵיתִים – סביב הגזעים של הזיתים, וְשֶׁבְּעִיקְּרֵי גְּפָנִים – וסביב עצי הגפנים, ששם מתקבצים המים להשקאת העצים.

מוסיפה הגמרא, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה שאסור לעשות עוגיות לגפנים, היינו דוקא בחַדְתֵּי – חריצים חדשים, כיון שיש בכך טירחה יתירה, אֲבָל עַתִּיקֵי – חריצים ישנים, שנסתמו והתקלקלו על ידי שנפל לתוכן עפר, שָׁרֵי – מותר לתקנם בחול המועד, כיון שאין טירחה רבה בכך.

משנה

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בִּתְחִלָּה – אין חופרים תעלת מים חדשה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית – בחול המועד הדבר אסור כיון שיש בכך טירחה יתירה, ובשמיטה כיון שנראה כעודר בשדהו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בִּתְחִלָּה (במועד ו)בַשְּׁבִיעִית, כיון שהעודר את שדהו מניח את הקרקע בקירוב מקום, ואילו החופר אמת המים משליך את הקרקע למרחק, וכיון שניכר שאינו עודר את שדהו, הדבר מותר.

וּלדברי הכל מְתַקְנִין אֶת אמות המים הַמְקוּלְקָלוֹת, כגון שנסתמו בעפר וכדומה, בַּמּוֹעֵד, כיון שאין בכך טירחה יתירה, וּמְתַקְנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים – בורות  מי שתיה הנמצאים ברשות הרבים, שנכנס לתוכן זבל המקלקל את המים, מותר לתקן ולסתום את החריצים שמהם מגיע הזבל לבורות המים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן – מנקרים ומוציאים את הזבל מתוך הבור, כדי שיהיו המים שבו ראויים לשתיה.

וּמְתַקְּנִין בחול המועד אֶת הַדְּרָכִים שהתקלקלו ממי הגשמים, וְאֶת הָרְחוֹבוֹת שמאחורי הבתים שמטיילים שם הילדים, וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין עַל הַקְּבָרוֹת – עושים סימן על ידי סיד היכן יש קברות, כדי שיידעו הכהנים להזהר, ואין בכך טירחה מרובה. וְיוֹצְאִין שלוחי בית דין (אַף) עַל הַכִּלְאַיִם, להזהיר את העם מכלאי הכרם, ובגמרא יבואר מדוע הם יוצאים דוקא בחול המועד.

גמרא

שנינו במשנה, 'וּמְתַקְּנִין אֶת אמות המים הַמְקוּלְקָלוֹת'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, באה המשנה ללמד, שֶׁאִם הָיְתָה האמה עֲמוּקָּה רק טֶפַח, חופר בה ומַעֲמִידָה עַל עומק של שִׁשָּׁה טְפָחִים, כראוי לה.

מביאה הגמרא כמה מעשים באמוראים שהתירו מלאכות מעין אלו בחול המועד, לצורך רבים: אַבַּיֵּי, שָׁרָא לְהוּ לִבְנֵי – התיר בחול המועד לבני המקום ששמו בֵּי הֵרְמֶּךְ, לְסַחוֹפֵי נַהֲרָא – להעמיק את מקום זרימת הנהר, כדי שירד בכח גדול יותר. רַבִּי יִרְמְיָה, שָׁרָא לְהוּ לִבְנֵי – התיר לבני המקום ששמו סֻכּוֹתָא, לְמִכְרָא לְהוּ נַהֲרָא טְמִימָא – לחפור את מקום זרימת המים בנהר, אף שהיה המקום סתום לגמרי [ויש בזה חידוש גדול יותר מהיתרו של אביי, שהתיר רק להעמיק את החפירה הקיימת]. רַב אַשִׁי, שָׁרָא לְהוּ לִבְנֵי – התיר לבני המקום ששמו מַתָּא מְחַסְיָא, לְאַקְדּוֹחֵי – לקדוח ולהרחיב את נקב המעיין של נְהַר בִּירָן, אָמַר רב אשי בביאור טעמו, כֵּיוָן דְּרַבִּים שָׁתוּ מִינֵּיהּ – כיון שהרבים שותים ממי נהר זה, כִּדְרַבִּים נִינְהוּ – הרי זה נחשב כמעשה לצורך רבים, וּתְנָן – והרי שנינו במשנה שעוֹשִׂין בחול המועד כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים.

שנינו במשנה, 'וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן'. מדייקת הגמרא, חֲטִיטָה, והיינו ניקור בורות המים מהזבל המעורב בהם, אִין – אכן מותרת היא בחול המועד לצורך רבים, אבל חֲפִירָה – לחפור בורות חדשים, אפילו שהם לצורך רבים, לֹא – הדבר אסור. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה המדוייק מהמשנה, שאסור לחפור בורות חדשים במועד אפילו כשהם לצורכי רבים, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עתה, אֲבָל אם רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם במועד, אֲפִילּוּ חֲפִירָה נַמִּי [-גם כן] מוּתָּר. וְהוּא הַדִּין לְבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים, שאם יש בהם צורך לרבים, מותר לחופרם בחול המועד. וּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד, חוֹטְטִין אוֹתָם – מנקרים אותם מהלכלוך שיש בהם, וְשָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן – ממלאים את הסדקים בסיד, כדי שלא יזובו המים דרך הסדקים ויבלעו בקרקע, אֲבָל לֹא חוֹפְרִים בורות חדשים של יחיד במועד, אֲפִילּוּ כְּשֶׁהַיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם. וְבורות של יחיד שכבר קיימים, אלא שהם טעונים תיקון, אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם במועד, אֵין חוֹטְטִין אוֹתָן, וְאֵין שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין חוֹפְרִין. אֲבָל כּוֹנְסִין לְתוֹכָן מַיִם שאוספים בכלים ממקומות שונים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם במועד, כיון שאין בכך טירחה מרובה.