שיעור 4, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

שנינו במשנה, 'וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים – ליטול את הקוצים מהדרכים, וּלְתַקֵּן אֶת הָרְחוֹבוֹת שבהם מנחמים את האבלים כשהם חוזרים מבית הקברות, וְאֶת הָאִסְטְרָטוֹת – שווקים של סחורות, וְלָמוֹד [-למדוד] אֶת הַמִּקְוָאוֹת, שמא מחמת החום נחסרו המים ואין בהם שיעור ראוי, וכָּל מִקְוֶה שמוצאים שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה כראוי, מַרְגִילִין לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה – פותחים עבורו את המעיין הרחוק, עד שיזרמו לתוכו מים שישלימוהו לארבעים סאה [אך אי אפשר לשאוב מים ולהביא לשם, שהרי מים שאובים פסולים למקוה]. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצְאוּ בית דין שבאותה העיר וְלֹא עָשׂוּ כָּל אֵלּוּ הדברים, ונגרמו מכך נזקים לבני אדם, שֶׁכָּל הדָּמִים שֶׁנִּשְׁפָּכִים שָׁם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ הֵם שְׁפָכוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט י) לגבי תיקון ערי מקלט כדי שלא ירצח גואל הדם את הרוצח בשגגה, 'וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים', כלומר, שאם ישפך דם נקי בארץ, מיוחס הדבר לבית דין שהיו צריכים לתקן את הדברים והמקומות העלולים לגרום לנזקים.

שנינו במשנה 'וּמְצַיְּינִין עַל הַקְּבָרוֹת'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, רֶמֶז לְצִיּון הַקְּבָרוֹת מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן הוא נלמד, תַּלְמוּד לוֹמַר בענין התקופה שלאחר מלחמת גוג ומגוג על אדמת ישראל, שיהיו הרוגים רבים מפוזרים, 'וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג' (יחזקאל לט טו), ואין זה ציווי לעשות כן, אלא שמתאר הנביא את מה שיעשו ישראל באותו זמן, ויש בכך רמז שזו ההנהגה הראויה, לציין את מקום הקברים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד שיש לציין את הקברים, שנאמר לגבי מצורע (ויקרא יג מה) 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא', ויש לדרוש את הפסוק לגבי טומאת מת, וכאילו הטוּמְאָה קוֹרְאָה לוֹ וְאוֹמֶרֶת לו 'פְּרוֹשׁ', והיינו על ידי שמציינים את הקברות. אַבַּיֵּי אָמַר, יש ללמוד דין זה מהפסוק (ויקרא יט יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל', והרי אם לא יציינו את מקום הקברות, יגרמו מכשול לכהנים.

שנינו במשנה, 'וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – במה שונים ימים אלו של חול המועד, שדווקא בהם יוצאים שלוחי בית דין על הכלאים. אָמַר רַבִּי (עקיבא) [יַעֲקֹב], אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם שְׂכַר פְּעוּלָה דְּמוֹזְלֵי גַּבָּן – כיון שבחול המועד השלוחים יכולים לשכור פועלים לעקירת הכלאיים יותר בזול מכל השנה, מאחר ובין כך הם בטלים ממלאכתם

משנה

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִין בחול המועד אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן על ידי עשיית חריצים בקרקע מאילן לאילן, ועל ידי זה עוברים המים מאילן לאילן, אל החפירה שסביבו, כיון שאין בכך טירחה מרובה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקוּ אֶת כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ, והיינו בשדה של בית הבעל, ואף שעל ידי השקאה זו תהיה לה תועלת, מכל מקום כיון שאין נזק בהימנעות מכך, הדבר אסור בחול המועד. דין נוסף, אף בשדה של בית השלחין, שמותר להשקותה, מכל מקום זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ – לא השקו אותם מִלִּפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקוּם בַּמּוֹעֵד, כיון שאין הפסד בכך שלא ישקו אותם כעת, ואם היו נפסדים מחמת חוסר מים, כבר היה הנזק קורה בערב המועד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּזֶה וּבְזֶה – בין בהשקאת השדה כולה של בית הבעל, ובין בהשקאת זרעים שבבית השלחין אף שלא הושקו קודם המועד, כיון שהם סוברים שהותרה מלאכה במועד אף כשאין חשש הפסד, אם יש בכך תועלת.

גמרא

שנינו במשנה, 'זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקום במועד'. אָמַר רַב יְהוּדָה, וְאִם הָיְתָה זו שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת – לחה, כעין טיט, מוּתָּר להשקותה, דאף שלא השקו אותה לפני המועד, כיון שהיא לחה הרי זה כאילו היא מושקית ועומדת. תַּנְיָא נַמִּי הָכֵי – שנינו כן אף בברייתא, שאם היתה זו שדה מטוננת, הדבר מותר וכו'.

פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו: וּמִסְתַּבְּרָא דְּהִלְכְתָא – מסתבר שההלכה היא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, האוסר להשקות שדה של בית הבעל, השותה מי גשמים, וכן אוסר הוא להשקות אפילו שדה של בית השלחין, אם לא השקוה לפני המועד. וְאַף עַל גַּב דְּהוּא יָחִיד בְּמָקוֹם רַבִּים, שהרי חכמים במשנתנו חולקים עליו, מכל מקום מסתבר שההלכה כמותו, דְּהָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב יְהוּדָה כְּוָותֵיהּ אָזְלָה – שהרי דבריו של רב יהודה נאמרו בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, דְּקָאָמַר רב יהודה, וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת מוּתָּר, ומשמע שדעתו לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב, ולכן הוצרך לפרש שיש אופן שבו הוא מתיר.

וְהָא דְּדָיֵיק מִינֵּיהּ רָבִינָא – ודין זה שדייק רבינא מדברי רב יהודה, וְאָמַר, שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מההיתר של רב יהודה להשקות שדה מטוננת, הַאי תַּרְבִּיצָא – גינה זו שמאחורי הבתים, שמגדלים בה ירקות לריח טוב ולמראה, ודי לה בהשקאה מועטת, שָׁרֵי לְתַרְבּוֹצֵי בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – מותר להשקותה בחול המועד, אַקְשִׁינַן לֵיהּ – הקשתה הגמרא על דבריו, שְׂדֵה גָּרִיד – שדה יבשה, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע אסור להשקותה בחול המועד, אַפְלָא לְשִׁוּוּיִי חָרְפָא – כיון שבהשקאה זו הוא רק בא לזרז את הצמחת הפירות ולהרויח, אך אין חשש הפסד אם לא ישקה, הָכֵי נַמִּי – גם כאן, באותה תרביצא, אין חשש הפסד, אלא אַפְלָא לְשִׁוּוּיִי חָרְפָא – רצונו לזרז את צמחת הפירות, וְלֹא פָּרִיק – ולא תירצה על כך הגמרא, וממילא יש ללמוד מכך שאין הלכה כדברי רבינא, ואסור להשקות תרביצא בחול המועד.