שיעור 11, מסכת מועד קטן, פרק שני

פרק זה ממשיך לדון במלאכות המותרות והאסורות בחול המועד, וכן בדין פתיחת חנויות וקניית סחורה בחול המועד.

משנה

דרך הכנת שמן זית היא על ידי הנחת הזיתים לאחר לקיטתם מהעץ בכלי גדול המכונה 'מעטן', שם הם מתחממים ומבשילים, ואחר כך הופכים אותם, ומוציאים אותם אל בית הבד, שם כותשים אותם ומוציאים מהם את השמן. ולאחר שהפכו אותם יש להוציאם מיד אל בית הבד, ואם אין עושים כן מתקלקלים הזיתים לגמרי. מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו הנמצאים בתוך ה'מעטן', ולא הספיק להוציאם ולהעבירם לבית הבד, וְאֵרְעוֹ אֵבֶל, ואבל אסור במלאכה, אוֹ שאירע לו אוֹנֶס שמנע ממנו את העברת הזיתים לבית הבד, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלָיו, שאמרו לו שיעשו לו מלאכה זו ולא עשו כן, והגיע חול המועד, הרי הוא טוֹעֵן על גבי הזיתים את הקוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה, כדי שיתחילו הזיתים להיסחט ולהוציא את שמנן, וּמַנִּיחָהּ כך עד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, ואינו ממשיך במלאכה זו, מאחר ודי בהטענת הקורה הראשונה למנוע את הפסד הזיתים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, זוֹלֵף – שופך את הזיתים לתוך בית הבד, וְגוֹמֵר את סחיטתם, ומעביר את השמן לחביות, וְגָף – סוגר את חביות השמן במגופה, ועושה הכל כְּדַרְכּוֹ.

וְכֵן מֵי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר שנדרך בו ויצא מן הענבים, וְאֵרְעוֹ אֵבֶל, אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלָיו, והגיע חול המועד, ואם ישאיר שם את היין עשוי הוא להחמיץ, טוֹעֵן וְזוֹלֵף את היין לתוך החביות, וְגָף – סותם את החביות במגופה כְּדַרְכּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לא יעביר את היין לחביות במועד, אלא עוֹשֶׂה לוֹ לִימּוּדִים – מניח על היין שבבור נסרים של עץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְמִיץ.

גמרא

שנינו במשנה 'וארעו אבל או אונס כו' ומניחה לאחר המועד'. תמהה הגמרא, פָּתַח התנא של משנתנו בְּאֵבֶל, וְסִיֵּים בְּמוֹעֵד, ומדוע לא אמר התנא שיכול האדם לעשות מלאכה זו גם בימי אבלותו, כדי שלא יפסיד. משיבה הגמרא, אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד ממשנתנו, שגם דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין בעשייה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אָסוּר לָאָבֵל לַעֲשׂוֹתָם בְּיָדוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, אֶלָּא אֲחֵרִים עוֹשִׂין לוֹ, ולכן לא התירה לו המשנה לעשות בימי אבלו דבר, ורק בחול המועד הותר לו לעשות מלאכה כדי להציל את זיתיו מהפסד.

מסייעת לכך הגמרא: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, דְּבָרִים שֶּׁעוֹשִׂין לָאָבֵל בִּימֵי אֶבְלוֹ, כְּגוֹן זֵיתָיו לַהֲפוֹךְ, וְכַדּוֹ לָגוּף – לסתום את הכד במגופה, וּפִשְׁתָּנוֹ לַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה – להוציא את הפשתן מהמים ששורים אותו בהם, שלא יתקלקל, וְצַמְרוֹ לַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה – להעלות את הצמר מתוך הדוד שמרתיחים אותו שם, מַרְבִּיצִין לוֹ שָׂדֵהוּ – משקים את שדהו מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ. ומבואר מדברי הברייתא שאחרים עושים לו מלאכות אלו, כמו הפיכת הזיתים והגפת הכדים, ואין האבל עושה זאת בעצמו, הגם שבחול המועד הדבר מותר.

מביאה הגמרא את המשך הברייתא, הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִים וְהַקַּבְּלָנִים לַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ – של האבל, הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ מלאכה בשדהו של האבל כדרכם, כיון שאין דרך האריסים והקבלנים לעבור משדה לשדה, ונמצא שהם טורחים עבור עצמם, ולא עבור בעל השדה, ולכן הגם שבעל השדה מרויח ממלאכה זו, והוא אבל, אין בכך איסור. אבל הַחַמָּרִין וְהַגַּמָּלִים המשתמשים בחמורים ובגמלים של האבל, וְהַסַּפָּנִין המשתמשים בַּסְּפִינָה שֶׁלּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ מלאכה בזמן אבלותו, כיון שדרכם להחליף את החמורים או את הספינה משל זה לשל זה, וכיון שהם ממשיכים לעסוק בחמורים או בספינה של האבל הרי זה נחשב שהם עושים מלאכה עבור האבל [שהרי בשביל עצמם היו יכולים ליטול חמור או ספינה של אחר], והדבר אסור. וְאִם הָיוּ החמורים והגמלים או הספינות מוּחְכָּרִין אוֹ מְמוּשְׁכָּנִים אוֹ מוּשְׂכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִין מֵעִיקָּרָא – קודם שנעשה אבל, הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ מלאכה כדרכם, כיון שהם נחשבים כעוסקים בשל עצמם. שְׂכִיר יוֹם של האבל, אֲפִילּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת, לֹא יַעֲשֶׂה מלאכה. הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ של האבל, בֵּין קִיבּוֹלֶת בֵּין שֶׁאֵינָה קִיבּוֹלֶת – בין בקבלנות ובין שלא בקבלנות, לֹא יַעֲשֶׂה. הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּבֵיתוֹ ונתונה בְּיַד אֲחֵרִים, לֹא יַעֲשֶׂה אפילו אדם אחר את המלאכה. אבל אם היתה מלאכתו ביד אחר ובְּבַיִת אַחֵר, יַעֲשֶׂה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ג ה"ה), שְׁנֵי אַחִים, וכן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וכן שְׁנֵי חֶנְוָנִים, שֶׁאֵרַע לְאֶחָד מֵהֶם דָּבָר [-אבילות], הֲרֵי אֵלּוּ נוֹעֲלִין חֲנוּתָם, וגם אותו שאינו אבל אינו רשאי לעסוק בחנות. [אמנם זהו רק בפרהסיא, אבל רשאי למכור ולעסוק במלאכתם בצינעא].