שיעור 12, מסכת מועד קטן, פרק שני

הגמרא ממשיכה בדיני מלאכה בחול המועד: אָמַר שְׁמוּאֵל, מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת – גוי שקיבל מישראל עבודה בקבלנות, כגון לבנות לו בית, או לקצור לו את שדהו, אם המלאכה נעשית בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לו להניח לגוי לעבוד בשבתות וימים טובים, כיון שהרואים זאת אינם יודעים שהוא קבלן, אלא חושבים שהוא שכיר יום העושה מלאכה עבור היהודי, באיסור. אבל אם עושה הגוי את מלאכתו חוּץ לַתְּחוּם, מוּתָּר, דכיון שהוא מקבל שכרו בקבלנות, הרי הוא נחשב כעושה זאת לתועלת עצמו, ואף שהיהודי גם כן נהנה מכך, הדבר מותר. וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא בענין זה, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא דווקא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְהוּא דְּלֵיכָּא מָתָא דְּמִיקָּרְבָא לְהָתָם – ובתנאי שאין עיר אחרת של יהודים הנמצאת בתוך תחום שבת של אותו מקום שהגוי עושה בו את המלאכה, וממילא אין שום אחד מישראל שיראה שהגוי עושה מלאכה עבור היהודי (רבינו יהונתן), אֲבָל בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא מָתָא דְּמִקָּרְבָא לְהָתָם – הגם שאין עיר של ישראלים הקרובה לאותו מקום, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחֵי אִינְשֵׁי דְּאַזְלֵי מִדּוּכְתָּא לְדוּכְתָּא – מאחר ובחול המועד מצויים בני אדם ההולכים ממקום למקום, ועשויים לעבור דרך שם ולראות את הגוי עושה מלאכה עבור הישראל, הדבר אָסוּר.

מביאה הגמרא ברייתא בענין קבלת עבודה בחול המועד על דעת לעשותה אחרי המועד: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת – מותר ליהודי לתת מלאכה לגוי בַּמּוֹעֵד, על מנת לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבַמּוֹעֵד עצמו אָסוּר לעשות מלאכה זו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל דבר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה – שמותר ליהודי לעשותו בחול המועד בעצמו, אוֹמֵר לַנָּכְרִי וְעוֹשֶׂה – רשאי לומר לגוי לעשותו עבורו. אבל כָּל דבר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה – שאסור ליהודי לעשותו בעצמו, אֵינוֹ אוֹמֵר לַנָּכְרִי וְעוֹשֶׂה. תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת – מותר לתת לגוי עבודה בקבלנות בַּמּוֹעֵד על מנת לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקוֹל את המלאכה [כגון שנותן לו משקל מסוים של צמר לטווייה], וְשֶׁלֹּא יִמְדוֹד, וְשֶׁלֹּא יִמְנֶה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחוֹל.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה, זכר ונקבה, בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שיש בכך טירחא יתירה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לכך, אֵין מַרְבִּיעִין בִּבְכוֹר וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמוּקְדָּשִׁין – בהמות קדשים שנפל בהם מום וניפדו, אפילו בשאר ימות השנה, כיון שעבודה היא זו, ואסור לעבוד בבכור ובפסולי המוקדשין.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מְדַיְּירִין שָׂדֶה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אֵין מַכְנִיסִין צֹאן לַדִּיר שיטילו שם גללים, וכדי לִיטּוֹל אֶת זִבְלָם, וְאִם בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, שבאו לשם גויים והביאו את הכבשים שלהם כדי להשביח את השדה של היהודי, ועשו כן שלא מדעתו אלא מחמת שאוהבים אותו (רבינו יהונתן), מוּתָּרִין. וְאֵין מְסַיְּיעִין אוֹתָם, וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר, אפילו גוי, לְנַעֵר אֶת צֹאנָם, כדי שעל ידי זה יטילו גללים. הָיָה אותו גוי שְׂכִיר שַׁבָּת – נשכר לשבוע שלם, או שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – או שכיר לשבע שנים, מְסַיְיעִין אוֹתָם, וּמוֹסְרִין לָהֶם את אותו השׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם, כיון שלא שכרו במיוחד עבור חול המועד. רַבִּי אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת, אם עושה זאת הגוי בְּטוֹבָה – מרצונו הטוב, בלא שום שכר מהיהודי, אין צריך למחות בו. ובְּיוֹם טוֹב, בִּמְזוֹנוֹת – מותר אפילו לתת לו אחרי יום טוב מיני מזונות בתמורה לעבודתו, כיון שאין זה נראה ממש כשכר על עבודתו, וכיון שדיור השדה אינו מלאכה ממש. בַּמּוֹעֵד – ובחול המועד, בְּשָׂכָר – מותר אפילו לתת לו שכר לאחר המועד, כיון שלא אמר לו היהודי עצמו לבוא לעשות כן.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי.

שנינו במשנה, 'וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וכו' טוען וזולף וגומר וגף כדרכו, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר, עושה לו לימודים, כדי שלא יחמיץ'. אָמַר רַב יִצְחָק, מַאן תַּנָּא – מי הוא התנא הסובר שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד בְּדָבָר הָאָבֵד – שהגם שהותרה בחול המועד מלאכת דבר האבד יש צורך לעשות זאת בשינוי, הרי זה דְּלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאמר במשנתנו שמותר לסיים את מלאכת היין 'כדרכו', והיינו ללא שינוי, כיון שזהו דבר האבד. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבמקום שהותרה מלאכה משום דבר האבד, מותר לעשות זאת ללא שינוי.

מסתפקת הגמרא: בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַהוּ לְמֵישַׁע חָבִיתָא דְּשִׁכְרָא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – האם מותר לטוח את פנים החבית בזפת או בשומן, כדי שלא יזוב השיכר מתוך החבית. אָמַר לְהּוּ – השיב להם רב נחמן בר יצחק, 'סִינַי', וזהו כינויו של רב יוסף, אָמַר שהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּחָיֵישׁ לִפְסֵידָא – שמתיר הוא מלאכה בחול המועד במקום שיש חשש הפסד, וְשִׁיכְרָא נַמִּי אִית בֵּיהּ מִשּׁוּם פְּסֵידָא – ואף בחבית של שיכר יש משום הפסד, אם לא יטוחו את חלקה הפנימי, ולכן הדבר מותר בחול המועד.

אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, הִלְכוֹת חול מוֹעֵד הרי הם כְּהִלְכוֹת כּוּתִים, כלומר, כשם שהכותים מוחזקים בעינינו כמקיימים רק את המצוות שידוע לנו שהם מוחזקים בהם, ולא בשאר המצוות, כך הלכות חול המועד, מה שהתירו חכמים, התירו. ומה שלא התירו, לא התירו. מבררת הגמרא, לְמַאי הִילְכְתָא – לאיזה ענין נאמר כלל זה. ומבארת, אָמַר רַב דָּנִיּאֵל בַּר רַב קְטִינָא, אָמַר רַב, לוֹמַר שֶׁהֵן הלכות עֲקָרוֹת, שאין להן פירות, וְאֵין לְמֵדוֹת זוֹ מִזּוֹ. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, זוֹפְתִין כּוּזְתָא – מותר לטוח בזפת חבית קטנה, וְאֵין זוֹפְתִין חָבִיתָא – אסור לטוח בזפת חבית גדולה. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר, זוֹפְתִין חָבִיתָא – מותר לטוח בזפת רק חבית גדולה, וְאֵין זוֹפְתִין כּוּזְתָא – חבית קטנה. ומבארת הגמרא את טעמיהם, מַר – רב דימי, שהתיר לטוח רק חבית גדולה ולא קטנה, היינו כיון דחָיִישׁ לִפְסֵידָא – לפי שהוא התיר זאת מחשש להפסד המשקה שבפנים, ובחבית קטנה אין משקה רב וממילא אין הפסד גדול, והדבר אסור. וּמַר – ואילו שמואל חָיִישׁ לְטִירְחָא – התיר את טיחת החבית הקטנה מחמת שאין בזה טירחא כל כך, אבל בחבית גדולה, שיש טירחה רבה, הדבר אסור.

אָמַר אַבַּיֵּי, נְקִיטִינַן – מקובל בידינו דבר זה, הִלְכוֹת חול המוֹעֵד הם כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, כשם שבמלאכות שבשבת יֵשׁ מֵהֶן מלאכות שדין העושה אותן פָּטוּר מקרבן אֲבָל הדבר אָסוּר מדרבנן, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר לְכַתְּחִילָּה, כך במלאכות שבחול המועד יש מהן שמותרות לכתחילה, והיינו במקום שיש חשש הפסד. ושאר המלאכות פטור עליהם מקרבן ומלקות, כיון שלומדים זאת מהפסוק 'את חג המצות תשמור', וזהו לאו שבכללות, כלומר, לאו הכולל כמה איסורים, ואין לוקים על לאו כזה, אך מכל מקום יש איסור בעשיית מלאכות אלו.