מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 50

הגמרא מבארת עתה את דינו של אדם שטעה, ולא התפלל אחת מהתפילות: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, יִתְפַּלֵּל שמונה עשרה של שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם – פעמיים, פעם אחת לשחרית, ופעם אחת תשלומים לשל ערבית. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם.

מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם שטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מַהוּ – האם אנו אומרים שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, לתשלומים, או שכיון שהסתיים היום הקודם, לא ניתן להתפלל ביום שאחריו תפילה נוספת לתשלומים על היום הקודם.

פושטת הגמרא את הספק מדברי רבי יוחנן במקום אחר: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. וְהחידוש הוא שאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם 'עָבַר יוֹמוֹ וּבָטֵל קָרְבָּנוֹ', והיינו שאין תשלומי תפלה דומים לדין הקרבנות עצמם, שאין להם תשלומים ביום אחר, אלא ניתן להשלים את התפילה החסירה גם ביום הבא.

עתה מבאר הרי"ף מתי נאמר דין תשלומים בתפילה: וְדין זה, שניתן להשלים תפילה שדילגו עליה, היינו דַוְקָא בִּדְשָׁכַח – באופן שטעה ושכח להתפלל, אֲבָל אם בְּמֵזִיד לא התפלל, לֹא – אינו יכול להשלים תפילתו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (קהלת א, טו) 'מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת'.

עתה מבארת הגמרא את הדין באופן שתפילת התשלומים שונה מהתפילה החסרה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יִתְפַּלֵּל בעַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת, ואף שהתפילה החסרה היתה תפילה של חול, ותפילת התשלומים היא של שבת. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל.

מוסיפה הברייתא דין מיוחד במקרה האחרון, שמתפלל ערבית של מוצאי שבת פעמיים: מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה – אומר 'אתה חוננתנו' בתפילה הראשונה של ערבית, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, שהיא תפילת התשלומים. וְאִם נהג בהיפך, שלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, הדין הוא ששְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ – יצא בה ידי חובתו של תפילת ערבית, ואילו התפילה הרִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ – לא יצא בה ידי תשלומים. והטעם לכך, דְּמִיבָּעֵי לֵיהּ לְאַקְדּוּמֵי תְּפִלַּת חוֹבַת שַׁעְתֵּיהּ בְּרֵישָׁא – כיון שעל האדם להקדים ולהתפלל את התפילה המוטלת עליו באותו זמן, ואחר כך להתפלל את תפילת התשלומים, וְכֵיוָן דְּלָא אַבְדִּיל בְּקַמַּיְיתָא וְאַבְדִּיל בְּבָתְרַיְיתָא – וכיון שאדם זה לא אמר 'אתה חוננתנו' בתפילה הראשונה, אלא רק בשניה, גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּהָא בָּתְרַיְיתָא הִיא חוֹבַת שַׁעְתֵּיהּ – גילה דעתו שהתכוון שתהיה התפילה הראשונה לתשלומים והשניה לחובתו, ולכן לא יצא בראשונה ידי חובת תשלומים, אלא יצא רק בשניה ידי חובתו, והִלְכָּךְ בָּעֵי לְמִיהְדַּר צַלּוֹיֵי אַחֲרִיתִי – ולכן עליו לחזור ולהתפלל פעם נוספת לשם תפילת תשלומים, כְּדֵי לְאַקְדּוֹמֵי חוֹבַת שַׁעְתֵּיהּ בְּרֵישָׁא – כדי להקדים את תפילת חובתו תחילה, ואחר כך להתפלל תפילת תשלומים.

מוסיף הרי"ף: וְאִי אַבְדִּיל בְּתַרְוַיְיהוּ – אם הזכיר 'אתה חוננתנו' בשתי התפילות, (וְ)אַף עַל גַב דְּלָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְמֶעְבַּד הָכִי – אף שלא היה צריך לעשות כן, וכמו שהתבאר שצריך להזכיר רק בראשונה, לָא מִחַיַּיב לְאַהְדּוּרֵי – אינו חייב לחזור ולהתפלל תפילת תשלומים, כיון שאין הוכחה מהנהגתו שרצה להקדים את תפילת התשלומים לתפילת החובה.

וְאִי נָמִי לָא אַבְדִּיל בַּחֲדָא מִנַיְיהוּ – וגם אם לא הבדיל אפילו באחת מהתפילות, לָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ – אין מחזירים אותו, דְּתַנְיָא – וכמו ששנינו בברייתא, אדם שטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרַת גְּשָׁמִים, 'משיב הרוח ומוריד הגשם', בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים – בברכת מחיה המתים, וּשְׁאֵלָהּ בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים – וכן אם שכח לבקש על הגשמים בברכת השנים, ולומר 'ותן טל ומטר לברכה', מַחֲזִירִין אוֹתוֹ – עליו לחזור ולהתפלל כהוגן [אמנם אם הזכיר 'מוריד הטל' בימות הגשמים, אף שלא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם', אינו חוזר (תוספות)], אבל אם שכח לומר 'הַבְדָּלָה' בְּברכת חוֹנֵן הַדָּעַת, כלומר שכח לומר 'אתה חוננתנו', אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ – לומר את ברכת הבדלה עַל הַכּוֹס, ולכן אף בנידון כאן, אם שכח בשתי התפילות אמירת 'אתה חוננתנו', אינו חוזר.