ז וְהָיָ֗ה כַּֽחֲלוֹם֙ חֲז֣וֹן לַ֔יְלָה הֲמוֹן֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּֽבְאִ֖ים עַל־אֲרִיאֵ֑ל וְכָל־צֹבֶ֨יהָ֙ וּמְצֹ֣דָתָ֔הּ וְהַמְּצִיקִ֖ים לָֽהּ׃ ח וְהָיָ֡ה כַּֽאֲשֶׁר֩ יַֽחֲלֹ֨ם הָֽרָעֵ֜ב וְהִנֵּ֣ה אוֹכֵ֗ל וְהֵקִיץ֮ וְרֵיקָ֣ה נַפְשׁוֹ֒ וְכַֽאֲשֶׁ֨ר יַֽחֲלֹ֤ם הַצָּמֵא֙ וְהִנֵּ֣ה שֹׁתֶ֔ה וְהֵקִיץ֙ וְהִנֵּ֣ה עָיֵ֔ף וְנַפְשׁ֖וֹ שֽׁוֹקֵקָ֑ה כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֗ה הֲמוֹן֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּֽבְאִ֖ים עַל־הַ֥ר צִיּֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(ז) וְהָיָה כַּחֲלוֹם, שבבוקר רואה האדם שאין בו כל ממשות, חֲזוֹן לַיְלָה – ובפרט החלום הבא על ידי דמיון הלילה, שמלבד שאין בו ממשות, גם לא נשאר ממנו שום רושם כלל, כך יהיו הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל [-ירושלים], וְכָל צֹבֶיהָ – החיילים הגיבורים המוצבים סביבה, וּמְצֹדָתָהּ – המצודות שבונים סביב העיר לסוגרה במצור, וְהַמְּצִיקִים לָהּ.
(ח) וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל בחלומו, וְהֵקִיץ, וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ [כי בהתגברות הרעב אין האדם מרגיש את הרעבון, אלא מרגיש חולשה וריקנות, והחלום לא הגביר את תחושת הרעב שבו], וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה בחלומו, וְהֵקִיץ, וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה [כי הצמא מורגש לאדם גם בהתגברותו, ובבוקר זוכר את חלומו ומתאווה יותר לשתות], כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן, כי הגויים שהצטרפו לסנחריב משאר אומות העולם, וחשבו לשלול שלל בירושלים, לא נהרגו אלא חזרו לביתם ריקנים, והרי הם דומים לרעב החולם שהוא אוכל, וכשמקיץ משנתו רואה שלא אכל, אך אין מצבו גרוע יותר מכפי שהיה קודם החלום, כי החלום לא הגביר בו את תאוות האכילה. ואילו סנחריב וצבאו שנהרגו רובם ואבדה מלכותם, דומים לצמא החולם שהוא שותה, שהחלום מגביר בו עוד יותר את הצמא, וכך הם חשבו לכבוש את ירושלים ולשלול שללה, והפסידו שאבדה מלכותם לגמרי, ונהרגו רובם.
