ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ז, ד-ה

ד) מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד, וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוין לשבות ברשות היחיד הידוע אצלו, וקנה שם שביתתו, הרי זה מהלך את כולה [-את כל אותה רשות היחיד], וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ואם היתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או אם היה בה בית סאתים או פחות, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ואם היתה יותר על בית סאתים, אין לו בה אלא ארבע אמות, וחוצה מהן [-מאותם ארבע אמות] אלפים אמה לכל רוח. וכן הדין אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה:
ה) הקונה שביתה ברחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו – לא אמר שתהא שביתתו במקום מסוים, לא קנה שביתה שם. כיצד, היה בא בדרך, ואמר 'שביתתי במקום פלוני', או 'בשדה פלונית', או 'בבקעה פלונית' או שאמר שיקנה שביתה ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה, הרי זה לא קנה שביתה באותןו מקום רחוק, ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!