א ה֣וֹי הַיֹּֽרְדִ֤ים מִצְרַ֨יִם֙ לְעֶזְרָ֔ה עַל־סוּסִ֖ים יִשָּׁעֵ֑נוּ וַיִּבְטְח֨וּ עַל־רֶ֜כֶב כִּ֣י רָ֗ב וְעַ֤ל פָּֽרָשִׁים֙ כִּֽי־עָצְמ֣וּ מְאֹ֔ד וְלֹ֤א שָׁעוּ֙ עַל־קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־ה֖' לֹ֥א דָרָֽשׁוּ׃ ב וְגַם־ה֤וּא חָכָם֙ וַיָּ֣בֵא רָ֔ע וְאֶת־דְּבָרָ֖יו לֹ֣א הֵסִ֑יר וְקָם֙ עַל־בֵּ֣ית מְרֵעִ֔ים וְעַל־עֶזְרַ֖ת פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ ג וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסֽוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ וַֽה֞' יַטֶּ֣ה יָד֗וֹ וְכָשַׁ֤ל עוֹזֵר֙ וְנָפַ֣ל עָזֻ֔ר וְיַחְדָּ֖ו כֻּלָּ֥ם יִכְלָיֽוּן׃
֍ ֍ ֍
(א) בפרשה זו מוכיח הנביא את ישראל על כך שנותנים מבטחם בעזרת הגויים, ואינם בוטחים בה'. הוֹי, הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה – לבקש את עזרת מצרים, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ – יסמכו על סוסי המלחמה שיקבלו ממצרים, שהם אמצעים טבעיים למלחמה, ולא רק שסומכים על כך כהשתדלות טבעית, שמצד עצמה אינה גרועה כל כך, אלא וַיִּבְטְחוּ בטחון גמור עַל רֶכֶב מצרים כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד, והמירו את בטחונם בה' בבטחון במצרים, וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, המשגיח עליהם בפרטות, ומחמת השגחה זו לא היו צריכים אפילו לעשות השתדלות טבעית, המותרת בדרך כלל, אך אצלם היה בכך חסרון, כיון שלפי גודל הניסים שעשה להם ה' היה ראוי להם לסמוך עליו ולבטוח בו לגמרי, ללא השתדלות כלל, ולא רק שהם עסקו בהשתדלות טבעית, אלא וְאֶת ה', ששם הוי"ה מורה על הנהגתו הכללית בעולם, לֹא דָרָשׁוּ כלל, אלא בטחו רק במצרים בטחון גמור, וכחשו בה' לגמרי שלא לבטוח בו, שזו הנהגה פסולה ואסורה לגמרי, ולא רק ביחס לדרגה הנדרשת מהם.
(ב) וכיון שהם חשבו לתחבל תחבולות על ידי מצרים, למנוע את גזירת ה' עליהם, אומר להם הנביא שלא יצליחו בכך, והטעם לכך, וְגַם הוּא – הקדוש ברוך הוא חָכָם, יותר מהם, וביכולתו להוציא את גזירתו אל הפועל על אף השתדלותם לבטלה, וַיָּבֵא את הרָע שגזר עליהם, וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר, וְקָם עונשו עַל בֵּית מְרֵעִים, שהם שבט אפרים, ראשי מלכות ישראל, שהחטיאו את עשרת השבטים, ומה שחשבתם להסיר את גזירתו מעליכם על ידי מלכות מצרים שתעזור לכם, לא יסיר ה' את גזירתו מחמת כן, אלא תקום גזירתו כל זאת, וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן – תקום גזירתו גם על המצריים, על אף שהם לא היו מתחילה בכלל הגזירה, כדי שלא יסירו המצריים את גזירת ה' מעל אפרים, ייענשו גם הם יחד עמו.
(ג) כי מאחר והנלחם בכם הוא ה' בעצמו, אם כן צריכים אתם למצוא, כביכול, מי שיכול להלחם בו, וּמִצְרַיִם הרי הם אָדָם, וְלֹא אֵל, ואיך יוכלו להלחם בו. וכן בכלי הנשק יש הבדל, וְסוּסֵיהֶם של המצריים בָּשָׂר הם, וְלֹא רוּחַ, ואילו ה' נלחם על ידי מלאכי רוח העושים דברו, ואיך יילחמו סוסי בשר במלאכי רוחות, וכיון שהלוחם נגדם הוא ה', הרי וַה' יַטֶּה את יָדוֹ, ואפילו הטיה מועטה, מיד וְכָשַׁל עוֹזֵר, שהם מצרים, וְנָפַל עָזֻר, שזו מלכות ישראל, וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן, ואם כן סכלות גדולה היא לסמוך על מצרים במלחמה זו.
