שיעור 20, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

הגמרא מביאה עתה מעשה בענין נידוי, שיש ללמוד ממנו כמה דינים: הַהוּא טַבְּחָא דְּאִתְפַּקַּר בְּרַב טוֹבְיָא בַּר מַתְנָה – מעשה בטבח שהעיז פניו ברב טוביא בר מתנה, אִימְּנוּ אַבַּיֵּי וְרָבָא וְשַׁמְּתוּהוּ – נימנו אביי ורבא על ענין זה יחד עם שאר החכמים, ונידו את אותו טבח. לְסוֹף, אֲזַל וּפַיְּיסֵיהּ – הלך אותו טבח ופייס את רב טוביא, ומחל לו. אָמַר אַבַּיֵּי, הֵיכִי לַעֲבִיד – כיצד יש לנו לנהוג כעת, לִשְׁרֵי לֵיהּ – אם נתיר לו את הנידוי, לֹא חָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – הרי עדיין לא חל עליו הנידוי שלשים יום, וסתם נידוי הוא שלשים יום. לֹא לִשְׁרֵי לֵיהּ – ואם לא נתיר לו את הנידוי, קָא בָּעוּ רַבָּנָן לְאַפְטוֹרֵי – הרי רוצים החכמים שהשתתפו בנידוי להיפטר וללכת לדרכם, ולאחר שיילכו שוב לא נוכל להתירו. אָמַר לֵיהּ אביי לְרַב אִידִי בַּר אַבִּין, מִידִי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא – שמא שמעת הלכה בענין זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אידי בר אבין, הָכִי [-כך] אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, טוּט אָסוּר – כשם שבתקיעת שופר נידוהו, טוּט שָׁרֵי – כך בתקיעת שופר יש להתירו, והגם שעדיין לא עברו שלשים יום, ואין חוששים שהרואים שאין נוהגים בו כמנודה יחשבו שהעם מיקל בנידוי, אלא כשם ששמעו את השופר של הנידוי ישמעו את השופר של ההתרה. אָמַר לֵיהּ אביי, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה, שאפשר להתיר את הנידוי מיד, היינו רק כשהנידוי הוא לְמָמוֹנָא, מחמת שלא ציית לדין תורה שהיה לו עם חבירו, אֲבָל לְאֶפְקִרוּתָא – אם נידוהו על שביזה תלמיד חכם, אין מתירים לו עַד דְּחָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – עד שיחול עליו הנידוי שלשים יום.

לומדת הגמרא ממעשה זה דין נוסף: מכך שחשש אביי שילכו החכמים לדרכם ואז לא יוכלו להתיר את נידויו, אַלְמָא קָסָבַר אַבַּיֵּי – מוכח שסובר אביי, הַנֵּי בֵּי תְּלָתָא דְּשַׁמְּתוּ – אם נידו את האדם שלשה, לֹא אָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – אין שלשה אחרים יכולים לבא ולהתיר את נידויו, אלא יש צורך שאותם שנידוהו הם יתירו את נידויו.

אָמַר אֲמֵימַר, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, הַנֵּי בֵּי תְּלָתָא דִּמְשַׁמְּתוּ – אם נידו שלשה את האדם, אָתוּ תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – יכולים שלשה אחרים להתיר את נידויו, ואין צורך שיתירו את הנידוי אותם שלשה שנידוהו. [אמנם יש צורך שיהיו שוים בחכמה לאותם שנידו אותו, ולא יהיו פחותים מהם].

מקשה הגמרא על דברי אמימר, אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימַר, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא, אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּדָה – שהשתתף בהטלת נידוי, וּמֵת, והתירו את הנידוי, חֶלְקוֹ של אותו תלמיד אֵינוֹ מוּפָר, מַאי לָאו – האם אין הכוונה שאֵינוֹ מוּפָר כְּלָל, כלומר, שלא ניתן כלל להתירו, כיון שהמנדה מת, ואדם אחר אינו יכול להתיר את הנידוי. מתרצת הגמרא, לֹא – אין זו כוונת הברייתא שאין אפשרות להתיר את נידויו, אלא עַד דְּאָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – אין הנידוי מותר עד שיבואו שלשה אחרים ויתירו את הנידוי, ובאה הברייתא לחדש שאין די בכך שהמנדים החיים יתירו את הנידוי לבדם, אלא יש צורך שיצטרף אליהם אדם נוסף, במקום אותו שמת.

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון הקודם: הַאי דְּסָבַר אַבַּיֵּי – דין זה שאמר אביי, דְּלָא שָׁרֵינַן שַׁמְתָּא דְּאֶפְקִרוּתָא – שאין מתירים נידוי שנעשה מחמת ביזוי תלמיד חכם, וְאַף עַל גַּב דִּמְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינָא – ואף על פי שפייס המנודה את החכם, אֶלָּא עַד דְּחָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – עד שיעברו עליו בנידויו שלשים יום, לֵיתָא – אין הדין כן, אֶלָּא כִּי מְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ וּמְפַיֵּיס – אלא מיד כאשר מפייס הוא את החכם, והחכם מתפייס, שָׁרֵי לֵיהּ לְאַלְתַּר – מתירים את נידויו מיד. ודין זה נלמד מִמַּעֲשֶׂה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וּמִמַּעֲשֶׂה דְּרַב הוּנָא, דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא – שנידה את אותה אשה, דְּשַׁמְעַהּ דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵׁם מִפּוּמַהּ – כיון ששמע שהוציאה מפיה שם שמים לבטלה, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיובא להלן, ושם מבואר שמיד לאחר שנידה אותה, התיר לה את הנידוי [כדי שלא ייכשלו ויעברו על הנידוי כל אותם שאינם יודעים שנידה אותה], ומוכח שאין צורך להמתין שלשים יום עד ההתרה, אלא מיד כשחוזר בתשובה מתירים לו. הִלְכָּךְ – ולכן, הַאי – דין זה דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, טוּט אָסַר וְטוּט שָׁרֵי – שניתן לתקוע בשופר ולנדותו ומיד לתקוע שוב ולהתיר את נידויו, לֹא שְׁנָא בְּמָמוֹנָא וְלֹא שְׁנָא בְּאֶפְקִרוּתָא – אין חילוק בין נידוי שנעשה מחמת שאינו מציית לדין תורה שיש לו עם חבירו, לבין נידוי מחמת עבירה של ביזוי תלמיד חכם, כִּי מְפַיֵּיס לֵיהּ בַּעַל דִּינֵיהּ שָׁרֵינַן לֵיהּ לְאַלְתַּר – מיד כאשר מפייס את בעל דינו שמחמתו נידוהו, ומתפייס, או כאשר חוזר בתשובה על החטא שמחמתו נידוהו, מתירים לו את נידויו, ואף שעדיין לא עברו שלשים יום.

הגמרא מבארת עתה שנידוי הנעשה מחמת ביזוי כבודו של אדם מסוים, אינו חל בהכרח לכל בני האדם בשווה, אלא רק לאותם שחשיבותם שוה או פחותה למנדה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְנוּדֶּה לָרַב – רב שנידה אדם שהיקל בכבודו, הרי אותו אדם מְנוּדֶּה גם לַתַּלְמִיד. אבל מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד – תלמיד שנידה אדם שהיקל בכבודו, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב – אין רבו של אותו תלמיד צריך לנהוג בו נידוי. אדם המְנוּדֶּה בְּעִירוֹ, הרי הוא מְנוּדֶּה גם בְּעִיר אַחֶרֶת. אבל המְנוּדֶּה בְּעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לְעִירוֹ, כיון שאין כח ושלטון לאנשי עיר אחרת לנדות את האדם על בני עירו. המְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא, הרי הוא מְנוּדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שחשיבות הנשיא יתירה מכל ישראל. אבל המְנוּדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּדָה אדם יחד עם עוד תלמידים, וּמֵת אותו תלמיד, אף אם שאר המנדים התירו את חלקם בנידוי, חֶלְקוֹ של אותו תלמיד אֵינוֹ מוּפָר. מוסיף הרי"ף, וְאוֹקִימְנָא – והעמדנו דין זה לְעֵיל, שאין הכוונה שלעולם אי אפשר להתיר את חלקו של אותו תלמיד, אלא אינו מותר עַד דְּאָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ – עד שיבואו שלשה אחרים ויתירו את הנידוי.