פסקי הלכות, מסכת מועד קטן, פרק שלישי (ב)

(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)

יז. אבל, חייב בכפיית המטה, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא, ומספק יש להקל.

יח. אבל אסור בעשיית מלאכה, ברחיצה ובסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא מה דינו בדברים אלו, ולא נפשט הספק.

יט. בית דין רשאים לשלוח שליח להזמין בעל דין, וצריכים לומר לו מי הוא בעל דינו, וקובעים לו זמן מסוים. ואם לא בא, חוזרים ומזמינים אותו שוב.

כ. שליח בית דין שבא להזמין אדם לדין תורה, והלה מחרף את הדיינים, רשאי השליח לומר זאת לדיינים, ואין בכך משום לשון הרע. ואמנם נאמנותו היא רק לענין זה שמנדים את אותו אדם על סמך עדותו, אך אין כותבים עליו כתב נידוי, כיון שיצטרך המנודה לשלם את שכר הסופר, ואין יחיד נאמן להוציא ממון.

כא. המסרב לבוא לדין תורה, מנדים אותו, ומכריזים שהנידוי הוא בשם תלמיד חכם פלוני, ואם נידוהו פעמיים ולא חשש לכך, מחרימים אותו, ומפרטים את חטאו בפני הציבור.

כב. בית דין רשאי להפקיר את ממונו של המנודה, לריב איתו, לקללו, להכותו ולתלש בשערו, וכן להשביעו שלא יעשה דברים מסוימים, לכופתו בחבלים, להלקותו ולרודפו, אם רואים הם צורך בכך.

כג. לשון 'ארור' כוללת נידוי, קללה ושבועה.

כד. אדם שהתחייב נידוי מחמת שאינו מקיים חיוב ממוני שהטילו עליו בית דין, מתרים בו שני וחמישי ושני, ואז מנדים אותו. אבל אדם שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם, מנדים אותו מיד, ללא התראה.

כה. המנודה שלא שב בתשובה, חוזרים ומנדים אותו לאחר שלשים יום, ואם לאחר שלשים יום עדיין לא שב בתשובה מחרימים אותו.

כו. אדם שנידוהו, בין מחמת שלא קיים חיוב ממוני, ובין מחמת שחירף תלמיד חכם, לאחר שקיים את חיובו או ביקש מחילה מהחכם ומחל לו, מתירים לו מיד.

כז. שלשה שנידו אדם, יכולים שלשה אחרים להתיר את נידויו, ובלבד שלא יהיו פחותים בחכמה מהשלשה הראשונים.

כח. שלשה שנידו אדם, ומת אחד מהשלשה, אין השנים האחרים יכולים להתיר את הנידוי לבדם, אלא צריכים לצרף אליהם שלישי.

כט. המנודה מחמת עבירה שעשה, מנודה לכל ישראל.

ל. המנודה לרב, מחמת שזלזל בכבודו, מנודה גם לתלמיד. אך המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. המנודה בעירו, מנודה לכל מקום. אך המנודה בעיר אחרת, אינו מנודה לעירו. המנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל, אך המנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא.

לא. סתם 'נידוי' הוא שלשים יום. אמנם בבבל נידוי הוא שבעה ימים בלבד.

לב. חכם המקפיד על אדם, אף שאינו מנדה אותו, עליו לנהוג בעצמו 'נזיפה', והיינו שינהג הרחקה בעצמו וישאר בביתו, ונוהג כן שבעה ימים. ובבבל נזיפה נוהגת יום אחד בלבד.

לג. רשאי תלמיד חכם לנדות אדם שזלזל בכבודו.

לד. תלמיד חכם רשאי לעשות דין לעצמו בדבר הברור לו להלכה.

לה. המכה את בנו הגדול, עובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול', ומנדים אותו על כך.

לו. אדם הרואה שיצרו מתגבר עליו, יתיישב בדעתו ולא יחטא, כי יראת ה' היא ביד האדם, ויכול הוא להתגבר על יצרו.

לז. אדם שנידו אותו, ואינו יודע מי היה המנדה, ילך לנשיא, שהוא האדם החשוב ביותר בישראל, שיתיר לו את הנידוי.

לח. נידוי על תנאי, ואפילו שנידה האדם את עצמו, חל עליו וצריך הפרה.

לט. אדם שנידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו [או בידיעתו] כדי שלא יחשוד באחרים שאינם מקפידים לנהוג בו נידוי. אך אם נידוהו שלא בפניו, ניתן להתיר לו שלא בפניו.

מ. השומע את חברו מזכיר שם שמים לבטלה, צריך לנדותו. ואם לא נידהו, הוא עצמו חייב נידוי.