ט עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֨חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֨ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ י הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י אֱלֹהִי֙ם בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ יא כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃
֍֍֍
(ט) ולכן, כיון שאין לירא שמא לא יתקיים דבר ה', עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, כלומר, אַתְּ, ציון (שזהו מקום המקדש, הסנהדרין, וקרית מלכות ישראל), המבשרת על שיבת ה' לציון, והחזרת הכהונה והמלכות, על תיראי, אלא עלי על הר גבוה להכריז על כך, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם – גם אַתְּ, ירושלים (שזו העיר כולה, מקום ישיבת המון העם), המבשרת על הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, הכריזי את הדבר בקול רם ורוב כח, שישמעו את הדבר בכל קצוות תבל, הָרִימִי קולך שישמעו אותך נדחי ישראל בכל העולם, ואַל תִּירָאִי שמא לא יתקיים הדבר, ותוסיפי עוד ואִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם, כאדם המראה על דבר שכבר הגיע.
(י) ומבאר עתה מדוע אין לחשוש שלא יתקיימו הדברים, כי הסיבה שלא יתקיים הדבר יכולה להיות רק מחמת חסרון הרצון או חסרון היכולת, ושני הדברים לא ייתכנו אצל ה'. וחסרון היכולת לא יתכן, כי הִנֵּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא, ולא שייך אצלו חולשה או חסרון כח, שמחמתם לא יקיים את דבריו, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ – ממשלתו אינה תלויה בדעת אחרים העשויים להתנגד לו, אלא רק בזרועו הנטויה וכוחו הגדול. וגם חסרון הרצון לא יתכן אצל ה', כי דבר זה יכול לקרות רק לאדם המקווה לשכר מסוים עבור פעולתו, ויתכן שישנה את דעתו מחמת שאינו צריך את השכר וכדומה, אך הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, שאינו מקווה לשכר משום בריה, אלא כל השכר אצלו. וכן יכול להיות שינוי הרצון אצל האדם, שבתחילה רצה לעשות פעולה מסוימת, ואחר זמן אין הפעולה מוצאת חן בעיניו, אך אצל ה' אין הדבר כן, אלא וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו – מהרגע שהבטיח לעשות את הפעולה, הרי היא כבר כעשויה וגמורה, ולא יתכן אצלו שינוי ברצונו.
(יא) כְּרֹעֶה, אשר את עֶדְרוֹ יִרְעֶה (ואינו רועה צאן של אחרים), שמחמת שכל העדר שייך לו הוא חס עליו ביותר, ובִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ את הטְלָאִים הרכים שנולדו עתה, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא את אותם טלאים, כיון שאינם יכולים להלך בעצמם. ואת העָלוֹת – אמותיהם המניקות, יְנַהֵל בידו האחרת, לרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה' על עמו, להוציאם מהגלות ולנהלם בעצמו, מחמת שהם קניינו ונחלתו.
