טו הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹֽאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃ טז וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַ֨יָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃ יז כָּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ־לֽוֹ׃
֍֍֍
(טו) וגם אומות העולם אינם יכולים לעכב בעדו מלקיים את הבטחותיו, כי הֵן הגּוֹיִם כולם אינם לפניו אלא כְּמַר – כטיפת מים הנוטפת מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ – וכעפרורית האבק שעל המאזנים הם נחשבים (בתחילה המשיל את הגויים לטיפת מים מדלי, שאמנם היא מועטה, אך היא חלק מהמים. ועתה ממשילם לאבק שעל המאזנים, שאין האבק כלל חלק מהמאזנים, אלא מונח שם במקרה, וכוונתו, כי אמנם אומה אחת ביחס לכל העמים היא כטיפה מדלי, אך גם כל האומות כולם, ביחס לכדור הארץ והיקום כולו, אינם אפילו כחלק ממנו, אלא כאבק המונח על המאזנים), הֵן אִיִּים קטנים, כַּדַּק – כאבק דק ומבוטל יִטּוֹל.
(טז) לאחר שביאר שאין מניעה לה' מלקיים את דבריו מחמת שכל הכח והחכמה בידו, מבאר את מה שאמר 'הנה שכרו איתו', שלא תשתנה דעתו מחמת 'שכר' שיתנו לו הגויים, כי אינו זקוק לשום שכר משום בריה, וּלְבָנוֹן – הלא כל עצי הלבנון אֵין דֵּי בָּעֵר – אינם מספיקים להבעיר אש על מזבחו, וְחַיָּתוֹ – וכל בעלי החיים הנמצאים שם, אֵין דֵּי עוֹלָה – אינם מספיקים להעלותם קרבנות על מזבחו, אם יחפוץ בכך, ואם כן במה יפתוהו, ומה יתנו לו כדי למצוא חן בעיניו.
(יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ – ביחס לה' הרי הם כמי שאינם במציאות כלל, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ – וגם שלא ביחס לה', אלא מצד עצמם, אינם חשובים בעיניו למאומה.
