הגמרא מבררת עתה את הנהגתו של האדם בשעה שמת לו אחד מקרוביו, ועדיין לא נקבר: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, לא יאכל בפני המת, כיון שלא התירו לעשות בפני המת אלא צורכי המת, אלא אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵירוֹ. אֵין לוֹ בֵּית חֲבֵירוֹ שהוא יכול לאכול בו, עוֹשֶׂה מְחִיצָּה בפני המת, וְאוֹכֵל. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה, מַחֲזִיר אֶת פָּנָיו מהמת, וְאוֹכֵל. וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל דרך חשיבות וכבוד, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן. וכיון שבשעה זו הוא טרוד במצוות קבורת המת הרי הוא פטור משאר המצוות, כדין העוסק במצוה, שהוא פטור ממצוות אחרות [ולכן גם אם אין המת לפניו ממש, אלא שמוטל עליו לטפל בקבורתו, פטור הוא מכל המצוות], וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בעצמו, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן, כיון שהפטור מברכת המזון אינו יכול להוציא אחרים בברכת הזימון, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו – אין צריכים לברך בקול ולהוציאו ידי חובה, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו – אינו מצטרף לזימון, כיון שהוא פטור מברכת המזון [ואם בירך, אין עונים אחריו אמן. ואם שמע ברכה מאחרים, אינו עונה אמן (נמוק"י בשם הירושלמי)] וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִילָּה, וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבְשַׁבָּת – אם מת לו קרובו בשבת, שזהו זמן שאינו ראוי לקבורה, וממילא אינו טרוד במצוה זו, הרי הוא מֵיסֵב בשעת אכילתו, דרך חשיבות וכבוד, וְאוֹכֵל בָּשָׂר, וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ, וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין עָלָיו – ניתן לברך ולהוציאו ידי חובה, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּמצוות אֵלּוּ, נִתְחַיֵּב בְּכֻלָּן. ואָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בביאור מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל, שהרי לכאורה לדברי שניהם בשבת חייב הוא בכל המצוות, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – זהו הדבר שנחלקו בו, דְּתַנָּא קַמָא סָבַר, חַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, כיון שזהו דבר שבצינעא, ואם ימנע מכך לא תהא זו אבלות בפרהסיא, ולכן עליו לנהוג בדבר זה אבלות. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, חַיָּיב נַמִּי [-גם] בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה בענין זה כְּתַנָּא קַמָא, שהאבל אסור בתשמיש המטה אפילו בשבת.
משנה
משנתנו ממשיכה בדיני והנהגת האבלים בחול המועד: אם מת קרובו של האדם בחול המועד, אֵין קוֹרְעִין את הבגדים, וְלֹא חוֹלְצִין כתף, וְלֹא מַבְרִין – אוכלים סעודת הבראה לאחר הקבורה, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, אבל אחרים, שאינם קרובי המת, אינם רשאים לנהוג כן בחול המועד. וְאפילו הקרובים, האוכלים סעודת הבראה, אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, ואין כופים את המיטות כדרך שעושים האבלים בשאר ימות השנה. וְאֵין מוֹלִיכִין מאכלים לְבֵית הָאָבֵל [בכל ימות השנה, ואפילו בחול המועד], לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְּקָנוֹן, שכל אלו הם מיני קערות וכלים מכובדים, ואין משתמשים בהם לצורך האבלים כדי שלא לבייש את העניים [והחידוש במשנתנו שאפילו בחול המועד הדבר אסור], אֶלָּא בְּסַלִּין פשוטים של ענפי ערבה קלופים. וְאֵין אוֹמְרִים בִרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה לנחם את האבלים כשחוזרים מבית הקברות, וּמְנַחֲמִין אותם, [וּפוֹטְרִין] אֶת הָרַבִּים מיד שילכו לבתיהם, ולא יתעכבו לאכול ולברך ברכת אבלים הנוהגת בשאר ימות השנה.
גמרא
מַתְנִיתִין דְּקָא תָּנֵי – מה ששנינו במשנתנו 'אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין' וכו', היינו בִּדְלֵיתָא – כשלא התקיים אחד מתנאים אלו, והיינו שהמת לֹא חָכָם, וְלֹא אָדָם כָּשֵׁר, וְלֹא קָאֵי – ולא עמד שם אותו אדם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, אֲבָל עַל חָכָם שמת בחול המועד, קוֹרְעִין, וְחוֹלְצִין, וּמַבְרִין, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, חָכָם שֶׁמֵּת, הַכֹּל נחשבים כקְרוֹבָיו, ולכן הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו את בגדיהם, וְהַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו כתף, והַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה – אוכלים סעודת הבראה ברחבה שהיתה מיוחדת לכך. וְעַל אָדָם כָּשֵׁר שמת נַמִּי – גם כן חַיָּיב כל אדם לִקְרוֹעַ אפילו בחול המועד [אבל אין חיוב לחלוץ כתף ולא לאכול סעודת הבראה], דְּתַנְיָא בברייתא, מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְלֹא הִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר שמת, שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר שמת, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה.
מביא הרי"ף מימרות נוספות בענין החיוב להצטער על מיתת אדם כשר: גַּרְסִינָן [-למדנו] בְּמסכת שַׁבָּת בְּפֶרֶק רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר הָאוֹרֵג (קה:), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם [-בשם] בַּר קַפָּרָא, כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן, וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נו ט) 'נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ'. מימרא נוספת: אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַב, כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר, רָאוּי לְקוֹבְרוֹ בְּחַיָּיו, דִּכְתִיב לאחר שמת יהושע בן נון (יהושע כד ל) 'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ', והרי לא מצאנו מקום ששמו 'הר געש', אלא מְלַמֵּד הכתוב שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶן הָהָר לְקוֹבְרָן, מחמת שהתעצלו בהספדו של יהושע בן נון. מימרא נוספת: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם, עונשו הוא שאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וזו מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וכו', שהוא לא התאבל על שהתקצרו ימיו של החכם, כך מהשמים אין חוששים לקיצור חייו.
חוזר הרי"ף לאמור בסוגייתנו, שיש אופנים שבהם כל אדם קורע על המת, ואפילו בחול המועד, וְאִי קָאֵי – אם עמד אותו אדם ליד המת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, חַיָּיב לִקְרוֹעַ, וַאֲפִילּוּ אַשְּׁאָר אִינִישׁ – על שאר אדם, שאינו חכם ואינו אדם כשר, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, העומד על המת בִּשְׁעַת יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ חַיָּב לִקְרוֹעַ, לְמַה זֶּה דּוֹמֶה, לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, שֶׁכל הרואה זאת חַיָּיב לִקְרוֹעַ, ואף אדם מישראל שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף, שאין לך אדם בישראל שאין בו תורה ומצוות.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סַפְרָא – כאשר נפטר רב ספרא, לֹא קָרְעוּ רַבָּנָן עֲלֵיהּ – לא קרעו בני הישיבה על פטירתו, אָמְרֵי – ואמרו בביאור טעמם, לֹא גַּמְרִינַן מִינֵּיהּ – לא למדנו תורה מפיו, וכיון שלא היו תלמידיו, סברו שאינם צריכים לקרוע עליו. אָמַר לְהוּ אַבַּיֵּי – אמר אביי לאותם תלמידים, מִי תַּנְיָא – וכי שנינו בברייתא 'הָרַב שֶׁמֵּת הכל קורעים עליו', שאם היה כתוב כן בברייתא היתה טענתכם נכונה שאינכם תלמידיו, והרי לא כתוב כן, אלא 'חָכָם שֶׁמֵּת הכל קורעים עליו' תַּנְיָא בברייתא, וכיון שרב ספרא היה חכם, צריכים אתם לקרוע עליו. סָבוּר – חשבו בני הישיבה שאינם צריכים לקרוע, מַאי דִּהֲוָה הֲוָה – מה שהיה, היה, וכיון שטעו ולא קרעו מיד כששמעו שנפטר רב ספרא אינם צריכים לקרוע עתה. אָמַר לְהוּ – אמר להם אביי שאין הדבר כן, דתַּנְיָא בברייתא, חָכָם שֶׁמֵּת, ניתן לקרוע עליו כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד, והיינו בתוך שבעה, או אפילו אחר כך, אם עדיין עוסקים בהספדו. סָבוּר לְמִקְרַע לְאַלְתַּר – חשבו בני הישיבה לקרוע את בגדיהם מיד עתה, כשנודע להם חיובם, אָמַר לְהוּ אַבַּיֵּי, אל תקרעו כעת, כיון שחָכָם שמת, כְּבוֹדו שקורעים עליו את הבגדים בְּהֶסְפֵּדוֹ, ולכן עליכם להמתין לזמן שיספידו את רב ספרא, ואז תקרעו.
