(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)
קה. אבל אסור בעשיית מלאכה כל שבעת הימים. ואם היה עני המתפרנס מן הצדקה, רשאי לעשות מלאכה בצינעא מיום רביעי והלאה. ואשה אבלה עניה, טווה בפלך בצינעא בתוך ביתה.
קו. אבל הרוצה לנחם אבל אחר, בשלשה ימים הראשונים של אבלותו אינו רשאי ללכת לנחמו, ומיום רביעי והלאה רשאי ללכת, אך אינו יושב עם המנחמים אלא עם המתנחמים.
קז. אבל אסור בשאילת שלום, ובשלשה ימים ראשונים אם שאלו בני אדם לשלומו, צריך להודיעם שהוא אבל, ואינו מחזיר להם שלום. ומיום רביעי והלאה אם שאלו לשלומו רשאי להשיב להם שלום, ואינו צריך להודיעם שהוא אבל. ומיום שביעי ועד שלשים רשאי לשאול בשלום אחרים, אך אחרים אינם שואלים בשלומו. ומשלשים יום והלאה, באבלות רגילה שואלים בשלומו, ובאבלות על אביו או אמו אין שואלים בשלומו עד שנים עשר חודש.
קח. אחד מקרובי המשפחה שלא נודע לו דבר האבלות עד לאחר כמה ימים, אם ביום המיתה היה במקום רחוק, שאינו יכול לבוא משם בו ביום, הרי כשנודע לו הדבר מונה שבעה ימים. ואם היה במקום קרוב, שאם היה יודע היה יכול לבוא באותו יום ולהתאבל עם שאר בני המשפחה, אפילו אם הגיע ביום השביעי לאבלות, כל זמן שהגדול שבבית עדיין לא קם מאבלותו, מצטרף אליהם, ומסיים את שבעת ימי האבלות יחד איתם.
קט. [אף על פי ששבעת ימי האבלות מתחילים בסתימת הגולל], הרי כאשר מוליכים את המת לקבורה בעיר או ארץ אחרת, ואין קרובי המת מלוים אותו עד מקום הקבורה, מיד כשהם מחזירים את פניהם לחזור לכיוון העיר מתחילים שבעת ימי האבלות, אף שאין קוברים את המת עד לאחר ימים רבים.
קי. בכל קרוב שהאדם מטפל בקבורתו, ראוי למהר ולזרז את הקבורה. אבל באביו או אמו אין ראוי למהר את קבורתם, אלא עליו להספיד ולקונן עליהם הרבה קודם לכן, אלא אם כן היה זמן קבורתם בערב שבת או יום טוב, או שגשמים יורדים על מיטתם, שאז זירוז הקבורה הוא לכבודם.
קיא. אף שאבל אסור במלאכה, מותר הוא במשא ומתן, ועל כל הקרובים אינו צריך אפילו למעט במשא ומתן, אך כשהוא אבל על אביו או אמו עליו למעט בעסקיו.
קיב. המתאבל על אחד מקרוביו אינו חייב לחלוץ את כתפו [והיינו להוציא את זרועו וכתפו מהבגד כשהם מגולים], אך המתאבל על אביו או אמו חייב לחלות כתפו.
קיג. המתאבל על אחד מקרוביו, לאחר שלשים יום רשאי להכנס לבית השמחה של נישואין, או לעשות לחברו סעודת מרעות. ואם עושה לו חבירו סעודת מרעות כפרעון על סעודה שעשה הוא לחבירו בעבר, רשאי להשתתף בה אפילו בתוך שלשים יום, לאחר השבעה. אך המתאבל על אביו או אמו אינו נכנס לבית השמחה, בין של נישואין ובין של מרעות, עד סוף שנים עשר חדש.
קיד. המתאבל על אחד מקרוביו, אסור לספר את שערות ראשו, זקנו, או שאר מקומות שבגופו, עד לאחר שלשים יום, אך המתאבל על אביו או אמו מגדל שערו פרע עד שיגערו בו חבריו. ואשה רשאית לאחר שבעה ליטול את השערות שבגופה, שלא תתגנה על בעלה.
קטו. המתאבל על אחד מקרוביו, קורע את בגדו בשיעור טפח, ורק את הבגד העליון. אך על אביו או אמו קורע את כל בגדיו [מלבד הבגד הסמוך לגוף, העשוי לזיעה], וקורע עד שיגלה את ליבו.
קטז. בין איש ובין אשה חייבים בקריעת הבגדים על קרוביהם שמתו, אלא שאשה הקורעת על אביה או אמה קורעת את הבגד התחתון תחילה, ומחזירתו לאחוריו, וקורעת את העליון, שלא ייראה גופה, ורשאית לתפור את הקרעים מיד בתפרים גסים.
קיז. הקורע את בגדו על אחד מקרוביו יכול לקרוע באיזה מקום בבגד שירצה, אך הקורע על אביו או אמו צריך לקרוע את שפת הבגד העליונה, שתהא הקריעה ניכרת.
קיח. הקורע את בגדו על אחד מקרוביו, רשאי לתפור את הקרעים בתפירה גסה לאחר שבעה, ובתפירה שלימה לאחר שלשים. אך הקורע על אביו או אמו רשאי לתפור בתפרים גסים לאחר שלשים יום, ואינו מאחה בשלימות לעולם.
קיט. קריעה על הקרובים יכולה להיעשות על ידי כלי, אך קריעה על אביו או על אמו צריכה להיעשות ביד.
קכ. הקורע על אחד מקרוביו יכול לקרוע בחדרו, אך הקורע על אביו או אמו, וכן הקורע על הנשיא, צריך לקרוע בחוץ, בפני העם, שזהו כבוד למת.
קכא. כל קריעה על מת צריכה להיעשות בעמידה.
קכב. חכם שמת, כל אדם קורע וחולץ את כתפו מימין. אב בית דין שמת, כל אדם קורע וחולץ את כתפו משמאל. נשיא שמת, כל אדם קורע וחולץ שתי כתפיו.
קכג. חכם שמת, בית מדרשו בטל בשבעת ימי אבלותו, כדי שיעסקו בהספדו. אב בית דין שמת, כל בתי מדרשות שבעירו בטלים, ועשרה בטלנים הנמצאים תמיד בבית הכנסת משנים את מקומותיהם. נשיא שמת, כל בתי מדרשות של ישראל בכל מקום שהם בטלים, ובני בית הכנסת אינם נכנסים כלל לבית הכנסת אלא מתפללים בבית האבל, ונכנסים לבית הכנסת רק לקריאת התורה. ואינם מטיילים בחוץ, אלא יושבים ומצטערים ומתאבלים.
קכד. אין אומרים דברי תורה או הגדה בבית האבל, ואפילו בשבת, כדי שלא יסיחו דעת מהאבלות.
קכה. כאשר מת מלך ישראל או נשיא הסנהדרין, מותר לשרוף בגדים יקרים, מיטותיהם וכלי תשמישם, לאות צער, ואין בכך משום הליכה בדרכי האמורי.
קכו. בשבוע הראשון של האבלות אסור לאבל לצאת מפתח ביתו אפילו לבית הכנסת. ובשבוע השני יוצא לבית הכנסת, אך אינו יושב במקומו הקבוע. בשבוע השלישי יושב הוא מקומו אף אינו מדבר בפני הרבים. ובשבוע הרביעי דינו ככל אדם.
קכז. המתאבל על אחד מקרוביו שמת, לא ישא אשה בתוך שלשים יום. ואם הוא מתאבל על אשתו שמתה, עליו להמתין שלשה רגלים. ואם לא קיים עדיין מצוות פריה ורביה, או שנשארו לו ילדים קטנים וצריך הוא לישא אשה שתטפל בהם, או שאין לו מי שישמשנו, שאז רשאי לישא מיד, אך לא יבא עליה עד לאחר שלשים יום.
קכח. קיום מצוות פריה ורביה הוא כשיש לאדם בן ובת. ואם מתו בנו ובתו, ושניהם השאירו אחריהם צאצאים [ויש אומרים שיש צורך דוקא שישארו בן ובת], קיים את המצוה. אך אם נשארו בן ובת רק מאחד מהם, והשני מת ללא צאצאים, לא קיים את המצוה.
קכט. כל שלשים ימי האבלות אסור לאבל ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצים.
קל. אשה שמת בעלה, לא תינשא עד לאחר שלשים יום.
קלא. מי שקרובו המת עדיין לא נקבר, לא יאכל בפניו, אלא בבית אחר, או בבית חבירו, או מאחורי מחיצה, או לכל הפחות יסב פניו מכנגד המת.
קלב. בזמן זה, שהוא טרוד בעניני קבורת המת, לא יסב לאכול דרך חשיבות, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין.
קלג. בזמן זה שהוא טרוד במצוות קבורת המת המוטלת עליו, פטור הוא משאר המצוות, ולכן אינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכים עבורו להוציאו ידי חובה, ואינו מצטרף לזימון, ופטור מקריאת שמע, מתפילה, מתפילין ומשאר מצוות.
קלד. אמנם בשבת, שבין כך אינו יכול לעסוק בקבורת המת, רשאי הוא להסב ולאכול דרך חשיבות, לאכול בשר ולשתות יין, וחייב הוא בכל המצוות שבתורה, אמנם אסור הוא בתשמיש המטה בשבת, כיון שזו אבילות בצינעא, הנוהגת אפילו בשבת.
קלה. מת קרובו של האדם בחול המועד, רשאי הוא לקרוע, לחלוץ כתף, ולסעוד סעודת הבראה, אך עושה כן על גבי מיטה זקופה, ואין כופים את המטה בחול המועד.
קלו. אדם אחר, שאינו קרובו של המת, אינו קורע, אינו חולץ כתף, ואינו אוכל סעודת הבראה כלל בחול המועד. ואם היה המת חכם, הרי כל אדם קורע עליו, חולץ ואוכל סעודת הבראה. ואם היה זה אדם כשר, או שעמד עליו בשעת יציאת הנפש, קורע עליו.
קלז. בכל ימות השנה, אין מוליכים מאכלים לבית האבל בכלים מכובדים ויקרים, אלא בסלים פשוטים של ענפי ערבה קלופים.
קלח. אין אומרים בחול המועד ברכת אבלים, אבל עומדים בשורה לנחם את האבלים.
קלט. חכם שמת, הכל קורעים עליו, ואפילו אם לא קרעו מיד, כל שבעת ימים שעוסקים בהספדו, קורעים עליו. וכבודו הוא שקורעים עליו בשעת ההספד ממש.
קמ. אסור לשבת על מיטה שספר תורה מונח עליה.
קמא. חכם שמת, אין מוציאים אותו אלא דרך הפתח, ולא דרך הגג וכדומה. ומוציאים אותו במיטה שמת בה, ואין מעבירים אותו ממיטה למיטה.
קמב. מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה ולהוצאת המת, אם אין לו די צרכו. וצורך המת תלוי בחשיבותו, אם לימד תורה לאחרים, אין שיעור למספר שצריכים לצאת ללוותו. ואם למד תורה ומשניות אך לא לימד, צריכים ללוותו ששים ריבוא. [ואם לא למד ולא שנה, די בעשרה בני אדם שילוו אותו].
קמג. ארון של מת העובר מעיר שמת בה לעיר אחרת שיקברוהו בה, אם שדרתו של המת קיימת, קרוביו מקבלים עליו תנחומים, ואומרים ברכת אבלים. אך אם אין שדרתו קיימת, אינם נוהגים מנהגי אבלות כלל.
קמד. אדם המלקט עצמות אביו או אמו ממקום קבורתם הראשון אל קברי המשפחה, נוהג אבלות באותו יום בלבד לענין זה שאסור לו לאכול בקדשים, אך בערב כבר רשאי לאכול קדשים, אפילו אם עדיין לא סיים את קבורתם.
קמה. המלקט עצמות קרוביו ממקום קבורתם למקום אחר, אין מקוננים עליהם, ולא אומרים ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אך רשאי לומר דברי שבח על המת, ודברי קילוסין לקדוש ברוך הוא, שממית ומחיה.
