מסכת סנהדרין, פרק ט, משנה א

משנה א: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּה, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, (חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו). וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים, הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, פָּטוּר. שֶׁסָּה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָּה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

לאחר שהתבארו דיני הנסקלים, מבארת משנתנו את דיני הנשרפים והנהרגים בסייף:
וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ – על אשה שכבר נשא את בתה, והיינו חמותו, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל איסור אִשָּׁה וּבִתָּה, מלבד הבא על אשה ובתה שזה האופן הכתוב בתורה בפירוש, גם הבא על בִּתּוֹ שאינה בת אשתו, והיינו בתו מאנוסתו [אבל הבא על בת אשתו יובא להלן], וּבַת בִּתּוֹ מאנוסתו, וּבַת בְּנוֹ מאנוסתו, וּבַת אִשְׁתּוֹ, אף אם אינה בתו, וּבַת בִּתָּהּ של אשתו וּבַת בְּנָהּ. חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו [ואמנם 'חמותו' היא האופן הראשון, של בא על אשה ובתה, אך אגב אם חמותו ואם חמיו נקטה המשנה גם את חמותו].

וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים בסייף, הָרוֹצֵחַ, וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת, הגם שהם עובדי עבודה זרה, השתנה דינם לההרג בסייף ולא בסקילה. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל, וְכן אם כָבַשׁ עָלָיו – כפף אותו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב. אבל אם דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, ולא עלה, וָמֵת, פָּטוּר. שִׁסָּה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָּה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, ונשכו אותו , ומת, פָּטוּר, כיון שאין השיסוי נחשב כמעשה רציחה ממש, שהרי הוא תלוי ברצונו של הכלב או הנחש. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – החזיק את ראש הנחש בידו ותחב את שיניו בגוף חבירו, ומת, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, כיון שהוא סובר שארס הנחש נמצא כבר בשיניו, והרי הוא כתוחב את הארס לגוף חבירו. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים, כיון שהם סוברים שהארס נמצא בגופו, ורק לאחר ההשכה הוציא הנחש את הארס מרצונו לשיניו ולגוף הנהרג, ולכן אין הַמַשִׁיך חייב.

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – שיערו הרופאים שימות ממכה זו, וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה, ושיערו שיחיה, וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד חוליו, וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר שלא מת מחמת המכה הראשונה, שהרי הוקל חוליו, אלא מסתבר שמת מחמת דבר אחר.