יום חמישי
ט' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 45, מסכת מועד קטן,פרק שלישי

תַּנְיָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי (שמחות פ"א ה"ז), הַמְּחוּתָּךְ – ולד שהוציאוהו כשהוא מחותך לאברים, וְהַמְסוֹרָס – ולד שיצא מהופך, וְהַנְּפָלִים, וּבֶן שְׁמוֹנָה חַי – הנולד לשמונה חודשים [שבזמנם היה ודאי שימות] אף על פי שחי יותר משלשים יום, וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה – הנולד לתשעה חודשים כשהוא מֵת, אֵין מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן לְכָל דָּבָר – אין מספידים אותם.

עוד שנינו שם (פ"ב הלכות א-ג), הַמְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּו לְכָל דָּבָר, וְאֵין קרוביו קוֹרְעִין את בגדיהם עליו, וְאֵין חוֹלְצִין כתף, וְלֹא מַסְפִּידִים עָלָיו. אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה להתנחם, וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים, ולא נעשה הדבר לכבודו, וְכָל שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים, הָרַבִּים מִתְעַסְּקִין בּוֹ.

וְאֵיזֶה הוּא הַמְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, לֹא שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת, שהרי יתכן שנפל ללא כוונה, אֶלָּא שאָמַר הֲרֵינִי עוֹלֶה לַגַּג, וְרָאוּ אוֹתוֹ שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג, וְנָפַל, וּמֵת, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִיבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת. אֲבָל אִם רָאוּ אוֹתוֹ חָנוּק וְתָלוּי בְּצַוָּארוֹ בְּאִילָן, או שראו אותו הָרוּג וּמוּשְׁלָךְ עַל גַּבֵּי סֵייפוֹ – חרבו, זֶה הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאִיבֵּד אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לָדַעַת, ודינו ככל אדם שמת כדרכו, וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ כָּל דָּבָר.

עוד שנינו שם (ה"ו), הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, אֵין מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶם לְכָל דָּבָר, ואֲחֵיהֶן וּקְרוֹבֵיהֶן בָּאִין וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִין שדנו אותו למיתה וּשְׁלוֹם הָעֵדִים שהעידו עליו, כְּלוֹמַר – כאילו אומרים הקרובים בכך שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶן דָּבָר, וְדִין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא יְהוּ מִתְאַבְּלִים, אֶלָּא אוֹנְנִים, שֶׁאֵין אֲנִינָה אֶלָּא בַּלֵּב, ורשאים להצטער בלב על שמת קרובם. וְלֹא יְהוּ מַבְרִין עֲלֵיהֶם – אין אוכלים סעודת הבראה על מיתת אדם בידי בית דין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כו) 'לֹא תֹּאכְלוּ עַל הַדָּם', ונדרש הפסוק כאילו נאמר בו שלא יאכלו סעודת הבראה, שזו הנהגת כבוד כלפי המת, במי שנהרג בבית דין מחמת עונש על עבירה שעשה.

וְכָל הַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִיבּוּר, שאינם רוצים להצטער בצער הציבור, ולשאת עמם במשאם במיסים וארנוניות, אֵין מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶם לְכָל דָּבָר – אין מתבטלים ממלאכה לעסוק בקבורתם, ואֲחֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁים בגדים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים בבגדים לְבָנִים דרך שמחה, וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים שֶׁאָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל מָקוֹם, וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב (תהילים קלט כא) 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט'.

עוד שנינו שם (הלכה ט), הֲרוּגֵי מַלְכוּת – יהודים שנהרגו על ידי מלכי הגויים, ואם יתאבלו עליהם הקרובים יאמרו שגם הם מורדים במלכות, אֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר – אין הקרובים אסורים בכלום, ורשאים לסוך ולרחוץ וכדומה, כדי שלא יעלילו עליהם עלילות. מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִמְנוֹת לָהֶן את שבעת ימי האבלות, והרי בכל מת מונים מזמן סתימת הגולל, ואילו הרוגי מלכות אינם ניתנים לקבורה, מִשֶּׁנִתְיָאֲשׁוּ מִלִּשְׁאוֹל – מזמן שהתייאשו הקרובים לבקש מהשלטון שיתן להם את המת לקבורה, דכיון שרואים שאין משגיחים בבקשתם, הרי זה כסתימת הגולל, וכיון שרואים שאין השלטון מרגיש בהם, ולא יעלילו עליהם עלילות אם יתאבלו על ההרוג, חייבים הם להתחיל להתאבל, אֲבָל לֹא מִלִּגְנוֹב – ואף על פי שלא התייאשו מלגנוב את גוף המת מהמלכות, כיון שזהו דבר שאינו מצוי, שיצליחו בכך, אין הוא מעכב את האבלות.

דין נוסף כְּיוֹצֵא בּוֹ, מִי שֶׁנָּפַל לַיָּם, וכן מִי שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר, ומִי שֶׁאֲכָלַתּוּ חַיָּה רָעָה, אֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ כָּל דָּבָר, מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין הקרובים לִמְנוֹת שבעת ימי אבלות, והרי לא קברוהו ולא נסתם הגולל, מִשֶּׁנִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקֵּשׁ. מְצָאוּהוּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים, אֵין מוֹנִים לוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשִּׁדְרָה וְהַגּוּלְגּוֹלֶת הֵן רוּבּוֹ.

עוד שנינו שם (הלכה יא), מִי – אשה שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ צָלוּב עִמָּהּ בָּעִיר, או איש שהיתה אִשְׁתּוֹ צְלוּבָה עִמּו בָּעִיר, או שהיו אָבִיו וְאִמּוֹ צְלוּבִין עִמּו בָּעִיר, לֹא יִשְׁרֶה בְּאוֹתָהּ עִיר – לא יהא שרוי באותה עיר שהמת תלוי בה, כיון שדבר זה גורם בזיון למת, שכשרואים את בן זוגו או את בנו נזכרים שהוא צלוב בעיר, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא עִיר גְּדוֹלָה כְּאַנְטוֹכְיָא, שאין בני האדם הגרים בצד אחד של העיר מכירים את הגרים בצד השני, וְלֹא יִשְׁרֶה בְּצַד זֶה של הצלוב, אֶלָּא בְּצַד זֶה – בצד האחר של העיר, שבו אין מכירים את הצלוב. עַד מָתַי אָסוּר לשהות בעיר, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַבָּשָׂר כּוּלּוֹ, שֶׁאֵין הַצּוּרָה של המת נִיכֶּרֶת בָּעֲצָמוֹת.

אָמַר רַבִּי לֵוִי, אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים לאבלותו, עליו לנהוג בכובד ראש, ויִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מוּנַחַת לוֹ בֵּין כְּתֵיפָיו, שאם יזקוף את ראשו ידקר בה מיד, מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה ימים, ינהג כְּאִלּוּ החרב מוּנַחַת כְּנֶגְדוֹ באותו בית בְּקֶרֶן זָוִית, ועליו לפחד. מִכָּאן וָאֵילָךְ, עד סוף השנה, ינהג כְּאִילוּ החרב עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדוֹ בַּשּׁוּק, שעליו לפחד קצת. והטעם בכל זה, כדי שיכין האדם את עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי נאמר בירמיה (ה ג) 'הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ', הרי שכאשר הקדוש ברוך הוא מכה צריך האדם להקיץ ולחזור בתשובה (רמב"ם). [ומבואר בירושלמי (ה"ז) שאם נולד בן זכר למשפחה בתוך השנה, התרפאה המשפחה כולה, ואינם צריכים לחשוש (נמוקי יוסף)].

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?