ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, יח-יט
יח) כיצד, אָבֵל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת, שאי אפשר לגלח, והבא ממדינת הים, והוא – ובתנאי שלא יצא להטייל אלא לסחורה וכיוצא בה, והיוצא מבית השבייה, ומבית האסורים, ומי שהיה מנודה ולא התירוהו חכמים אלא במועד, ומי שנשבע שלא לגלח ושלא לכבס ולא נשאל לחכם להתיר נדרו אלא במועד, הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד, כיון שלא היו יכולים לעשות זאת לפני המועד.
יט) וכולן – כל המוזכרים לעיל, שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל, ולא גלחו, אסורין לגלח במועד. אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן בין בתוך המועד בין קודם הרגל, אף על פי שהיה להם פנאי, מותרין לגלח במועד, כדי שלא ישהו את הבאת קרבנותיהן. וכל היוצא מטומאתו לטהרתו, באופן המצריכו להתגלח, מותר לגלח במועד. וקטן שנולד, בין במועד בין לפני המועד, מותר לגלחו במועד. ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד, מותרין לגלח במועד, מפני שאנשי משמר אסורין לגלח בשבת שלהן – בשבוע שבו הם עובדים בבית המקדש.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
