ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ב, טו-טז
טו) כיפת שאור (-גוש של שאור, חמץ), שייחדה לישיבה עליה, אם טח פניה בטיט, הרי זו בטלה, ומותר לקיימה בפסח. בצק שבסדקי העריבה (-כלי גדול שלשים בו בצק), אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו, אם היה עשוי כדי לחזק בו את שברי העריבה, או כדי לסתום בו נקב, הרי זה בטל במיעוטו, ואם לאו, שנשאר שם בדרך מקרה, חייב לבער. היו בו שני חצאי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק מחבר ביניהם, רואין, כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו, הרי הם נחשבים כמחוברים זה לזה, וחייב לבער, ואם לאו, אינו צריך לבער:
טז) במה דברים אמורים, בעריבה, אבל בבית, אם היו שם כשני חצאי זיתים המחוברים בחוט של בצק, אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו, חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותן. היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית (-בחדר) שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות, אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו, ודיו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
