מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ראשון (ח) ופרק שני (א)
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
סא. אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה, ואם נשארו אחר כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם, ומפני זה מניחין מוגמר תחת הכלים עם חשיכה שאם יחתה בגחלים ישרף המוגמר ויעשן הכלים. (שבת פרק ג הלכה טז)
סב. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה שהם מודבקים בתנור או באש, ואם נשארו אחר כן עד שיגמור אפייתן מותר שאם יחתה יפסיד אותן, ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדין לא קרמו פניה, אם במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול אלא בסכין וכיוצא בה. (שבת פרק ג הלכה יח)
סג. נתן גדי שלם לתוך התנור הרי הוא כבשר עז או כבשר שור ואסור לשהותו שמא יחתה בגחלים אלא א"כ טח התנור, ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה ואף על פי שאינו טח מפני שבני חבורה זריזים הן. (שבת פרק ג הלכה טו)
סד. עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה ומדליקה מבעוד יום ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת, וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת, ואם לא הדליק רובה אסור ליהנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת, ואם הדליק עץ יחידי צריך להדליק רוב עביו ורוב הקיפו מבעוד יום.
במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה ואין חוששין שמא יחתה בגחלים שהכהנים זריזין הן. (שבת פרק ג הלכות יט-כ)
סה. היתה מדורה של קנים או של גרעינין אינו צריך להדליק הרוב אלא כיון שהתחיל בהן האש קודם השבת מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלית בהן במהרה ואינו צריך לחתות, לפיכך אם אגד הקנים או הניח הגרעינין בחותלות הרי הן כעצים וצריך שתעלה בהן שלהבת מאליה קודם השבת. (שבת פרק ג הלכה כא)
סו. מדורה של זפת או של גפרית או של רבב או של קירא או של קש או של גבבה אינו צריך להדליק רובה קודם השבת מפני שהאש מדלקת אותם במהרה. (שבת פרק ג הלכה כב)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק שני (א)
א. פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו כגון צמר ושיער ומשי וצמר הארז ופשתן שלא נופץ וסיב של דקל ומיני העץ הרכים וכיוצא בהן, אלא מדבר שהאור נתלית בו, כגון פשתה נפוצה ובגדי שש וצמר גפן וכיוצא בהן, והמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מן הפתילה. (שבת פרק ה הלכה ה)
ב. הכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור, ואם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה מותר. (שבת פרק ה הלכה ו)
ג. נותנין גרגר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק בליל שבת, וכל הפתילות שאין מדליקין בהן בשבת עושין מהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי מנורה בין על גבי קרקע, ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר בלבד. (שבת פרק ה הלכה ז)
ד. שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה כגון זפת ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה. (שבת פרק ה הלכה ח)
ה. חלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק, אבל שמנין שאין מדליקין בהן אפילו ערבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאין נמשכין. (שבת פרק ה הלכה ט)
(ספר יוחסין)
