א כָּרַ֥ע בֵּל֙ קֹרֵ֣ס נְב֔וֹ הָיוּ֙ עֲצַבֵּיהֶ֔ם לַֽחַיָּ֖ה וְלַבְּהֵמָ֑ה נְשֻׂאֹֽתֵיכֶ֣ם עֲמוּס֔וֹת מַשָּׂ֖א לַֽעֲיֵפָֽה׃ ב קָֽרְס֤וּ כָֽרְעוּ֙ יַחְדָּ֔ו לֹ֥א יָֽכְל֖וּ מַלֵּ֣ט מַשָּׂ֑א וְנַפְשָׁ֖ם בַּשְּׁבִ֥י הָלָֽכָה׃
֍֍֍
פרק מו (א) כָּרַע בֵּל – האיש הכורע לפני האליל 'בל', קֹרֵס נְבוֹ – והאיש הקורס ומכופף את עצמו לפני האליל 'נבו', הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה – הרי נהפכה דמות האנשים הללו כחיה ובהמה, מאחר והם משתחוים לאלילים נבזים מעשה ידי אדם, הרי איבדו אנשים אלו צלם ודמות אנוש, ונחשבים הם כבעלי חיים, נְשֻׂאֹתֵיכֶם – האלילים שאתם נושאים על עצמכם, עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה – עמוסים הם במשא כבד של תכשיטים וכלים שניתנו לעבודה זרה ה'עייפה', ואתם נושאים על עצמכם את האליל עם משאו הכבד.
(ב) ועתה, שהולכים עובדי האלילים הללו בגלות, הגם שקָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו בהשתחוויה לפני אליליהם, לא רק שלא יוכלו להושיע אותם מהאויבים עצמם שלקחום בשבי, אלא לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא – לא יוכלו אפילו להקל מעליהם את נשיאת האלילים עצמם, עם משאם הכבד שעליהם, והוכרחו ללכת בשבי עם המשא הכבד של האלילים, וְנַפְשָׁם של האלילים, בַּשְּׁבִי הָלָכָה עם עובדיהם, ולא יכלו האלילים למלט אפילו את עצמם מהשבי.
