מסכת מכות, פרק א, משנה ה

משנה ה: בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּם יֵהָרֵגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִסְטָסִית הִיא זוֹ, וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבָד:

עדים שהעידו על אדם שהרג את הנפש, ובאו שני עדים והזימו אותם, ובָּאוּ אֲחֵרִים להעיד על אותו אדם שהרג את הנפש, אותם שני עדים חזרו וְהִזִּימוּם, ובָּאוּ אֲחֵרִים להעיד על אותו אדם שהרג את הנפש, וְהִזִּימוּם – אותם שני עדים שהזימו את הכת הראשונה ואת הכת השניה הזימו גם את הכת השלישית, אֲפִלּוּ אם שני עדים אלו הזימו מֵאָה כתות עדים, כֻּלָּם יֵהָרֵגוּ על פיהם, כיון שלעולם האמינה התורה לעדים המזימים יותר מלעדים המוזמים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִסְטָסִית הִיא זוֹ – הרי זו כת עדים שכל כוונתה לערער את העדות הזו, וגמרו בדעתם להזים כל מי שיעיד בנידון זה, וְלכן אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבָד, אבל אחר כך כשבאה כת נוספת להעיד באותו ענין לא יוכלו להזים אותם, ולכן אין מקבלים את הכת השניה כלל, כיון שכל עדות שאי אפשר להזים אותה, אינה עדות.