מסכת מכות, פרק א, משנה ו

משנה ו: אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּם. וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן יֵהָרֵגוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, הָא אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין:

עדים שהעידו על אדם שהרג את הנפש, ובאו שנים אחרים והזימו אותם, אֵין הָעֵדִים הזוֹמְמִין נֶהֱרָגִין כעונש על עדותם, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין על פיהם, ויחייבוהו הסנהדרין מיתה על פי עדותם, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים בענין זה שאין העדים הזוממים נהרגים עַד שֶׁיֵּהָרֵג הנידון על פי עשותם, שֶׁנֶּאֱמַר 'נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ'. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו', וּמלשון 'אחיו' משמע, שהֲרֵי אָחִיו קַיָּם, ובאופן זה חייבה אותו התורה בעונש 'כאשר זמם', וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר 'נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', כיון שלולא פסוק זה יָכוֹל היית לומר שמִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הסנהדרין את עֵדוּתָן של העדים הזוממים, והתברר שהיו זוממים, יֵהָרֵגוּ, ואף על פי שעדיין לא נגמר דינו של הנידון למיתה על פי עדותם, ויתכן שהיו פוטרים אותו, תַּלְמוּד לוֹמַר, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, הָא – הרי למדת שאֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין של הנידון למיתה על פי עדותם, ואחר כך הוזמו, קודם שנהרג הנידון בפועל. אמנם אם כבר נהרג הנידון על פי עדותם, אינם נהרגים, שנאמר 'כאשר זמם', ולא 'כאשר עשה'.