פרשת בהר
"ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה יז)
מצוות לא תעשה, שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', ואם היו מחלות ויסורים באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב שהיסורים באים עליו מחמת חטאיו, ולא ישאל את המוכר למחירו של חפץ מסוים כשאינו מתכוון כלל לקנותו.
שרש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.
התורה הקפידה מאד באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהם יותר מעל הממון. וכמו שאמרו חז"ל 'גדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון'. ואי אפשר לכתוב פירוט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, ואפילו בקטנים, ראוי להזהר שלא להכאיבם בדברים יותר מדאי, ואפילו בבניו ובנותיו בני ביתו של אדם, והמקל בהם שלא לצערם בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. והעובר על זה והכאיב את חברו בדברים באותן שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה וכיוצא בהן עבר על לאו זה, ואמנם אין לוקים על לאו זה לפי שאין בו מעשה, אבל כמה מלקיות מבלי רצועה של עגל יש ביד הקב"ה המצוה על זה.
ואולם נראה לומר, אין במשמע של איסור זה, שאם בא ישראל אחד והתחיל לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד, שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופים. ובאמת, לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל כל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות, ולא יכעס הרבה, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה, ממה שאמרה תורה שהבא להרגך השכם להרגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקים מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן יש לו רשות להנצל מדברי פי חבירו אשר מלא מרמות, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש בני אדם שחסידותם גדולה כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהיתר זה להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס יותר מדאי, ועליהם אמרו חז"ל 'הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
