א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר הֽ'׃ ב הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָֽהֳלֵ֗ךְ וִֽירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַֽאֲרִ֨יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵֽדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ ג כִּֽי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃
֍֍֍
(א) הנביא מתאר במליצתו את עת הגאולה, כאשר ישובו ישראל לארצם, וממשיל את הארץ לאם היולדת את בניה, שהם יושבי הארץ, ועל כך אומר, רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה – הגם שציון ישבה שנים רבות כעקרה, שוממה מבלי בניה, הרי בשעה שיתקבצו אליה בניה מכל קצוות הארץ, תרון העקרה, כי הגם שלא ילדה, לא הפסידה, ואף יהיה לה יתרון על שאר הארצות, כי כל הארצות המתהוות לממלכות גדולות עוברות בהכרח מלחמות גדולות, שהם כמו חבלי לידה, ולעומת זאת ציון תקבל לתוכה פתאום עַם עצום ללא מלחמות, ועל כך אומר, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה – עלייך לשמוח בכך שלא ילדת, כי על ידי זה לא עברו עליך חבלי לידה, ובכל זאת, כִּי רַבִּים בְּנֵי ציון השׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי ארץ אחרת הנחשבת כבְעוּלָה, שהיתה מיושבת כל העת, אָמַר ה'.
(ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, שזהו המקום העיקרי שיושבים בו, כדי שיכיל את כל בנייך, וזהו המשל לירושלים עצמה, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ הסמוכים לאהל ומיועדים לאורחים, גם אותם יַטּוּ להרחיבם מפני ריבוי הבאים, וזהו המשל לכלל ערי יהודה, אַל תַּחְשֹׂכִי – אל תימנעי אפילו לרגע אחד מלהרחיבם ולהטותם, כי בכל שעה יתרבו הבאים, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ המחזיקים את האהלים, שיהיו מוכנים להגדיל את האהל ולהרחיבו, וִיתֵדֹתַיִךְ, המחזיקים את האהלים, חַזֵּקִי, כדי שיהיה בכוחם להחזיק את האהלים הרבים שייסמכו לך. וכל זה נאמר בדרך משל להתרבות עם ישראל לעתיד לבוא, והתפשטותם בכל הארץ.
(ג) כִּי מחמת ריבוי היושבים בארץ לא יכיל אותם המקום, עד אשר יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, להרחיב את גבולות הארץ למרחק, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, כי לא יספיקו להם ערי ישראל, וגם ערי הגויים לא יספיקו להם, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ – עד שיצטרכו ליישב ערים שוממות, כדי למצוא מקום לכולם.
