מסכת שבת, פרק ה, שיעור 106

שנינו במשנה, הַזְּכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִים. מבררת הגמרא, מַאי 'לְבוּבִים'. מבארת הגמרא, אָמַר רַב, היינו 'תּוֹתְּרֵי', ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'תּוֹתְּרֵי' היינו מַטְלָנִיוֹת מְרֻקָּמִים – בגדים נאים שֶׁמְּיַפִּין וּמְקַשְּׁטִין בָּהּ אֶת הַבְּהֵמָה. מבררת הגמרא, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד דְּהַאי 'לִבּוּב' לִישְׁנָא דִּקְרוֹבֵי הוּא – שלשון 'ליבוב' היא לשון קירבה, שאף כאן משמעות לשון זו היא שעל ידי קישוטים אלו נעשה קירוב בין הזכרים לנקבות, דִּכְתִיב (שיר השירים ד ט) 'לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה', ואף שם הכוונה שקירבה אותו לדעתה. עוּלָא אָמַר, 'לבובין' היינו שיוצאים עם עוֹר שֶׁמְּקַשְׁרִין לָהֶן לזכרים כְּנֶגֶד לִבֵּיהֶן – על הלב שלהם, כדי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם זְאֵבִים, שדרך הזאבים להתנפל על הזכרים ולנושכם בליבם, ולפי זה 'לבובין' הוא מלשון לב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, 'לבובין' היינו שיוצאים בעוֹר שֶׁמְּקַשְׁרִין לָהֶן תַּחַת זַכְרוּתָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, ולפי זה 'לבובין' הוא כפי שהתבאר לעיל, משורש לשון קירוב, אלא שאותה לשון מתהפכת לפעמים ומשמשת למשמעות ההפוכה, וכאן הכוונה שגורמים להם הרחקה מהנקבות (ר"ן). ממשיך רב נחמן בר יצחק ומבאר, מִמַּאי – מנין יש ללמוד שזו הכוונה בלשון 'לבובין' שנקטה המשנה, מִדְּקָתָּנֵי סֵיפָא – מכך ששנינו בסיפא דין דומה לזה, 'וְהָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת', ומַאי – מה פירוש הלשון 'שְׁחוּזוֹת', שֶׁאוֹחֲזוֹת אַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, ובאותו ענין אף נאמר דין 'לבובין', והוא כדי שלא יעלו הזכרים על הנקבות. מבררת הגמרא, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד כן, דְּהַאי שְׁחוּזוֹת לִישְׁנָא דְּגִלוּיֵי הוּא – שלשון 'שחוזות' הוא לשון גילוי, דִּכְתִיב – מכך שנאמר בפסוק (משלי ז י) 'שִׁית זוֹנָה', והיינו לשון גילוי בית הערוה, ולשון 'שחוזות' מורכבת ממילים אלו.

שנינו במשנה, הרחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות. לאחר שביארה הגמרא מה הן 'שחוזות', מבארת הגמרא את שני האופנים הנוספים: 'כְּבוּלוֹת', מבארת הגמרא, מַאי כְּבוּלוֹת, שֶׁמְּכַּבְּלִין – עוטפים וקושרים האַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַטָּה, בין רגליהן, כדי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, כשרוצים שלא תתעברנה. 'כְּבוּנוֹת', מבארת הגמרא, מַאי כְּבוּנוֹת, שֶׁמְּכַבְּנִין אוֹתָהּ לְמִילַת – שעוטפים את הצמר שלהן לשומרו מכל לכלוך, כדי לעשות ממנו בגדים יקרים [ואת הבגד העוטף את הצמר לא היו קושרים, אלא מחברים את שני קצותיו בקרסים, כלומר סיכות, וסיכה זו מכונה 'מכבנת']. ומביאה הגמרא משנה בעניינו של צמר זה, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במסכת נגעים (פרק א משנה א) לעניין סוגי צבע לבן שיש במראות נגעים, 'שְׂאֵת, כְּצֶמֶר לָבָן', ואף שם שאלו מַאי כַּצֶּמֶר לָבָן, ואָמַר רַב בֵּיבַי, אָמַר רַב אַשִּׁי, כְּצֶמֶר נָקִי רַךְ בֶּן יוֹמוֹ – של טלה שנולד היום, שֶׁמְּכַבְּנִין אוֹתוֹ לְמִילַת – שעוטפים אותו כדי לעשות ממנו בגדי צמר יקרים.

שנינו במשנה, 'וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, רבי יוסי אוסר בכולן וְכוּ', רבי יהודה אומר, עיזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא לחלב'. הגמרא מביאה את דעות האמוראים במחלוקת זו: אִתְּמַר – נאמרו דינים אלו בבית המדרש, רַב אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שמותר להוציא את העיזים כשדדיהן צרורות לייבשן, אך לא כשהן צרורות לשמור את החלב הנוטף מהן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, שאסור להוציא את העיזים כשהן צרורות, בכל אופן. וְאִיכָּא

דְּמַתְנִי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ – ויש ששנו מחלוקת זו בפני עצמה, רַב אָמַר, עיזים היוצאות צרורות כדי לְיַבֵּשׁ, מֻתָּר. אך אם הן צרורות לְחָלָב, אָסוּר, וכדברי רבי יהודה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר, והיינו כדברי רבי יוסי.

הגמרא מביאה עתה לשון אחרת במחלוקת אמוראים זו, וללשון זו הנידון אינו לגבי מחלוקת התנאים שבמשנתנו, אלא לגבי מחלוקת בברייתא: וְאִיכָּא דְּמַתְנִי לָהּ אֲהָא – ויש ששנו את מחלוקת האמוראים לגבי ברייתא זו, שכך שנינו בה, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, אם צרירה זו היא כדי לְיַבֵּשׁ את החלב, אֲבָל לֹא כשהצרירה היא לְחָלָב. מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אָמְרוּ, כָּךְ הֲלָכָה – אכן מעיקר הדין חילוק זה נכון, אֶלָּא מִי מְפַיֵּס –  הרי הרואה את העיזים יוצאות צרורות אינו יודע מדוע הן צרורות, וכי יטיל גורל כדי לדעת אֵיזוֹ לְיַבֵּשׁ, ויוצאת כדין, וְאֵיזוֹ לְחָלָב, ויוצאת שלא כדין. וּמִתּוֹךְ שֶּׁאֵין בני אדם מַכִּירִין בהבדל שביניהם, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר. ולגבי זה נחלקו האמוראים, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים] אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה, שבין ליבש ובין לחלב אסורות לצאת. וְרַב אָמַר, הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שרק לחלב אסורות לצאת, ואילו ליבש מותרות לצאת.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב, וכפי הלשון דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין – של משנתנו, דְּאָמַר בה רבי יהודה עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לְחָלָב. ומבאר הרי"ף את טעם הפסק: דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שבכל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַב בְּאִיסוּרֵי – בנידון של איסורים, ואף כאן יש לפסוק הלכה כמותו.