פרשת קרח
"את מעשר בני ישראל… נתתי ללויים" (במדבר יח כד)
מצוות עשה על בני ישראל לתת ללויים חלק אחד מעשרה מזרע הארץ, שנאמר 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים'. וזהו הנקרא 'מעשר ראשון'.
משרשי המצוה, לפי שבחר ה' בשבט הלוי לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחייתם דרך כבוד, כי כן ראוי למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם, ולא יצטרכו הם להתיגע בשום דבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שכל ישראל הם שנים עשר שבטים, ולפי חלוקה שוה היה ראוי שיטלו מהתבואה חלק אחד משנים עשר, ולא חלק מעשרה, הוסיף להם ה' יתרון זה כדי לכבדם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יותר על כולם, וכן יתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע, והישראל המחיה את משרתי הא-ל בממונו, ברכת ה' יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו מה שאמרו חז"ל 'מעשרות סיג לעושר'. גם אמרו חז"ל שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר 'אנסה אם ייטיב ה' לי בהתעסקי במצוותיו', ועל כיוצא בזה נאמר 'לא תנסו את ה' אלוקיכם', מלבד במצוה זו של נתינת המעשר, שמותר לנסות אם יברכהו ה' בעשותו אותה ובהיותו זריז בקיומה, ודבר זה מפורש בדברי הנביאים, שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה" (מלאכי ג י).
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שהמעשר הזה אשר ללויים הוא חולין גמורים, ומותר לכל אדם לאוכלו, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטומאה, אלא שהפירות עצמם שייכים ללויים.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בישראלים ובכהנים ובלויים, שאף על פי שכהנים ולויים נוטלים מעשר מישראל, חייבים הם לעשר את הפירות שלהם בקרקעותיהם. אבל אחר שיעשרו אותן, אינם צריכים ליתנם ללויים אחרים אלא יכולים לאוכלם בעצמם. ומצוה זו של מעשר נוהגת מן התורה רק בארץ ישראל, ובזמן שיהיו שם כל ישראל.
