בביאור חלקי החסידות
ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלשה שזכרתי: הדביקות, השמחה, והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח בשום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה') "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". ובגמרא אמרו על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה – אם אוהב הוא את בוראו – ודאי שיהיה לו הדביקות הזה. ובירושלמי אמרו, רבי חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל, ובא חברבר (-נחש ארסי) והכישו, ולא הפסיק תפלתו וכו', אמרו לו תלמידיו, רבי, ולא הרגשת? ואמר להם, מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה לא הרגשתי.
